מזל שיש לי אותם

הדבר הראשון שהשפיע עליי והיה משמעותי בחיי הוא סבא שלי. די גדלתי אצלו בבית. עקבתי אחרי ההתנהגות שלו, הלכתי איתו לבית הכנסת, וככל שעבר הזמן מאז שהוא נפטר, נשאר לי בזיכרון מלאך - לא בן אדם. הוא פתח בפניי את העולם של האמונה בקב"ה, של אהבת השבת, עוד מאז שהייתי ילד. הייתי בגן חילוני, אבל בגללו הייתי שם היחיד עם ציצית וכיפה, בגלל שניסיתי בעצם לחקות אותו. הוא היה גם מאוד אהוב על הבריות, אדם צנוע וענו. הוא הביא שמחה לכל מקום. היה המון מה ללמוד ממנו. אילו הוא היה חי, הוא היה צריך להיות מאוד מאוד זקן, בערך בן 100. היום יש לי צער אחד: שהוא לא זכה לראות אותי כשאני הולך בדרך הטובה. זה הדבר היחידי שקצת מעיק עליי בהקשר הזה.

 

התחנה הבאה, הרבה בזכות סבא שלי, היא ההחלטה לקיים אורח חיים של אדם דתי. בשלב מסוים בחיים החלטתי להתחזק באמונה שלי - ללבוש ציצית, לחבוש כיפה ולהמשיך להתנהג כאילו לא קרה כלום ולא אכפת לי מה יגידו. " באמצע הקלטת האלבום הרביעי "ניצחת איתי הכל" הרגשתי חסר משמעות, ריק מתוכן, עצוב ומדוכא. רציתי להשתנות, והייתי צריך הרבה אומץ בשביל זה. באותה נקודת זמן החלטתי ללכת להופעה כבר למחרת עם כיפה "

 

התחנה הזאת התרחשה אחרי שלושה אלבומים, באמצע הקלטת הרביעי "ניצחת איתי הכול". ראיתי שלא טוב לי, הרגשתי חסר משמעות, ריק מתוכן, עצוב ומדוכא. רציתי להשתנות, והייתי צריך הרבה אומץ בשביל זה. באותה נקודת זמן החלטתי ללכת להופעה, כבר למחרת, עם כיפה. החלטתי לעשות את זה גם אם אנשים יתחילו לצחוק ולא יבינו מה קרה.
 

זה השפיע על המוזיקה שלי רק לטובה, כי לחזור בתשובה זה לחזור לעצמך, לחפש מי אתה. וכשאתה מחפש – זה עושה רק טוב ליצירה.

 

ברוך השם, הכרתי את האישה שביקשתי מהקב"ה שיכיר לי. הוא אפילו ידע קצת יותר טוב ממני מה אני צריך, וזו אבן דרך חשובה מאוד בחיים שלי. זה שינה את המזג שלי, את התפיסה שלי, את היחס שלי כלפי העולם. כמה שחשבתי שיש בי פחות ממידת הגאווה, כשהתחתנתי, למדתי שאני מסריח מגאווה ושאני צריך עוד לתקן הרבה. 

 

זו השותפות הכי משמעותית שיש לי בחיים. למעשה, זכיתי באישה טובה שיש לי איתה שותפות שכלית, שותפות רוחנית, שותפות אמנותית, וגם את שתי המתנות הכי יקרות שקיבלתי בעולם קיבלתי ממנה – ישראל ונעמי.

 

מאז שהחל שיתוף הפעולה האמנותי בינינו, באלבום "עץ על מים", התקשרו אליה כמה זמרות שכולנו מכירים כדי לבקש ממנה טקסטים. מרים משתדלת לקדם את הנושא, ובינתיים זה מתחיל לאט ובטוח. מן הסתם, בעזרת השם, נשתף פעולה גם באלבומים הבאים שלי.

 

ישראל אלעזר מנחם ניסים הוא הבן הבכור שלנו. הוא נולד בירושלים, בשערי צדק, לפני שש וחצי שנים, בח"י אדר, והוא הביא לנו הרבה שמחה לחיים; אי אפשר להסביר עד כמה.

 

איך אני בתור אבא? וואלה, לא יודע. הילדים שלי יגידו בעוד כמה שנים. מי שהכי משקיע והכי הורג את עצמו בשבילם, ואין לי מילים כי לא ראיתי דבר כזה, זו אימא שלהם. את כל עניין החינוך מרים לוקחת על הכתפיים, ולכן אני מרשה לעצמי לפתח מערכת יחסים חברית יותר, הורית פחות. זה מתאים לי, כי אני רוצה להיות אבא שהוא אבאל'ה. " איך אני בתור אבא? וואלה, לא יודע. הילדים שלי יגידו בעוד כמה שנים. מי שהכי משקיע והכי הורג את עצמו בשבילם, ואין לי מילים כי לא ראיתי דבר כזה, זו אימא שלהם. לכן אני מרשה לעצמי לפתח מערכת יחסים חברית יותר, הורית פחות "
 

ישראל מנגן בפסנתר כמו שלא ראיתי, מלחין, שר, מתופף. גם נעמי שרה בלי לזייף. בת שלוש וחצי, וכבר שרה בצורה שאני לא מצליח להבין. אין דבר יותר מרגש מלשמוע אותה אומרת בשקט "מודה אני לפניך", או "שמע ישראל". זה אושר גדול. בינתיים, תודה לאל, אלה הדברים שנותנים לי כוח להיות אני.

שירי ארץ אהבה: אפשר גם עוד שישה-שבעה אלבומים כאלה

בשלב מסוים נחתי לרגע מהרבה פרויקטים שאני עושה, כולל כתיבה לאמנים שונים, והתחשק לי להתפרק על שירים שאני אוהב – כלומר, לעשות קאברים. חלק מהשירים בחרתי בהמלצת אשתי, חלק היו כבר שגורים לי על הלשון, אבל המכנה המשותף הוא שמדובר בסך הכול בשירים שהתחברתי אליהם מיד.

 

האמת היא שבהתחלה רציתי פרויקט של נעמי שמר, ואז היו גם שירים אחרים, וחשבתי 'אולי הפרויקט של נעמי שמר יהיה בפני עצמו'. התחבטתי והתחבטתי, ולבסוף מרים עזרה לי לחשוב. החלטנו לבחור שירים, בלי קשר לפרויקט, ולהקליט, עד שיהיה אלבום. 

 

אני מאמין שאם אצטרך לעשות את כל השירים שאני אוהב, ייצאו מזה שישה-שבעה אלבומים. הייתי רוצה להקליט גם את 'סימני דרך' ואת 'כל החלומות', למשל, ואם ירצה השם, יהיו עוד פרויקטים כאלה. אני תמיד בעד לעשות דברים מעניינים.