גרמניה האחרת

לפני כשנה, הצלמת ובלוגרית האופנה יעל סלומה עברה לפרנקפורט לכמה חודשים, במסגרת תוכנית חילופי הסטודנטים של בצלאל. שבועות אחדים לפני שחזרה ארצה, נפגשנו לראיון קצר בבר קטן ועתיר הייפ בדאון-טאון הפרנקפורטי; סלומה היתה אז בעיצומן של ההכנות הקדחתניות לתערוכת הגמר שלה. אבל, אמרה, היא דווקא שמחה מאוד להזדמנות לדבר קצת עברית; בפרנקפורט, סיפרה, היא לא נתקלת לעתים קרובות בישראלים.

 
ברלין. אי ירוק בים השחור, צבעי המפלגה של אנגלה מרקל

סלומה, הלומדת במחלקה לאמנות בבצלאל, בחרה בפרנקפורט לאחר שבחנה אופציות שונות ומצאה שהעיר משלבת שני קריטריונים מרכזיים מבחינתה: בית ספר מצוין ושהות שאת עלותה היא מסוגלת לממן.

ברלין זולה יותר, הערתי. "ועדיין", אמרה סלומה, "המוצרים בסופר פה בפרנקפורט עולים כשליש מאשר בסופר בירושלים, ובמחיר של הדירה בירושלים שכרתי דירה עם מטבח משופץ, רצפת פרקט וקירות לא מתפוררים".

מעבר לרצון של סלומה ללמוד בשטאדל, בית הספר נחשב ומבוקש לאמנות הנוקט שיטות הוראה רדיקליות שמערערות על ההיררכיה בין המורים לתלמידים, היתה לה סיבה נוספת להעדיף את פרנקפורט על פני ברלין – עיר שמככבת בימים אלה בשיח הציבורי הישראלי כיעד המועדף על הצעירים המקומיים.

"הייתי בברלין כבר הרבה פעמים, משהו כמו עשר פעמים, לחודש-חודשיים בכל פעם", היא אומרת, "רציתי לחוות משהו אחר". פרנקפורט, התברר לה במהרה, סיפקה חוויה כזו: "כאן הבנתי שגרמניה היא לא ברלין. ברלין היא אי של קוסמופוליטיות שלא קשור לתרבות הגרמנית. את זה לא ידעתי כשנרשמתי ללימודים פה; היתה לי מיסקונספציה בנוגע לגרמניה. הקונספציה החדשה שלי קרובה יותר לסטריאוטיפים הישנים על הגרמנים, אבל לצערי, היא גם יותר קרובה למציאות".

תוכלי לפרט?

"מישהו בבית הספר אמר לי שכבר 30 שנה לא היתה הפסקת חשמל בפרנקפורט. אם הנתון הזה מדויק, הוא משקף מצוין את מה שאני תופסת כיום כאופי הגרמני הסטריאוטיפי – כזה שחותר לסדר מלא. זה דבר שמצד אחד הוא כמובן נפלא, אבל הוא גם מעיד על תפיסה מוקצנת של סדר, על כך שאין כאן מקום להיעדר מסוים של סדר".

אי ירוק בים השחור

בשיחה אחרת, בבית קפה בברלין, מתנסח הסופר והעיתונאי הגרמני מרקוס פלור באופן דומה. "ברלין היא לא גרמניה, וגרמניה היא לא ברלין", הוא קובע. פלור, שרומן הביכורים שלו "המקום שבו שבת היא תמיד יום א'" נכתב בעקבות שהות ארוכה בישראל לפני שנים אחדות, סבור שהתמקדות השיח הישראלי בברלין גורמת לכך שבישראל רווחת היום תפיסה שגויה של המתרחש בגרמניה.

"ישראלים רואים בברלין עיר שמשקפת את גרמניה, וכשאני נמצא בישראל ושומע את זה, אני לפעמים קצת נבוך. אין בגרמניה עיר שדומה לברלין בגיוון ובפתיחות שלה; הערים האחרות כאן הרבה יותר הומוגניות. גם בהן חיים אמנם הרבה מהגרים, בעיקר בפרנקפורט, אבל החלוקה בהן היא לרוב בין שתי קבוצות: גרמנים, ואחרים. ברלין מיוחדת כי דואליות כזו – שהתקיימה בה בעבר, של המזרח והמערב - כבר לא קיימת בה יותר".

תוצאות הבחירות הכלליות שהתקיימו בחודש שעבר בגרמניה, הוא מעדכן בשיחת טלפון השבוע, מחזקות את התחושה שלו שברלין נבדלת משאר גרמניה בסובלנות ובפלורליסטיות שלה: "אם תסתכלי על מפת גרמניה", הוא אומר, "ותבחני את פריסת דפוסי ההצבעה בה, תראי שברלין היא אי ירוק בים שרובו שחור - צבע המפלגה הנוצרית-דמוקרטית בהנהגת הקנצלרית מרקל".

לא ניכנס כאן לפירוט שיטת הבחירות המסובכת של גרמניה, המשלבת הצבעה מחוזית ומפלגתית, אבל, מסביר פלור, "ברלין היתה המחוז היחיד בגרמניה שזיכה את מפלגת הירוקים במנדט ישיר לפרלמנט, ואחת מהבודדים בהם קיבלה מפלגת השמאל, די לינקה, מנדט כזה".

עם זאת, הוא מסייג, מדובר בסופו של דבר ב"עיר של 3.5 מיליון תושבים, וברור שמגמות שרווחות בכל המדינה שוררות גם בה. זו עיר גדולה מכדי שתהיה מקום שבו גרים רק אנשים שמצביעים למפלגת הירוקים ומחזיקים בעמדות פתוחות ופלורליסטיות".

השכונות מעבר לחומות

ד"ר קאראקאיאלי. טורקי שאי אפשר לטעות בשמו ד"ר סרחאט קאראקאיאלי, סוציולוג פוליטי המלמד באוניברסיטת האלה ומתגורר בברלין, גורס ש"ברלין יותר מסובכת ממה שנראה במבט ראשון. ברלין, מינכן ופרנקפורט הן כולם ערים קוסמופוליטיות, אבל באורח שונה מאוד. בפרנקפורט, למשל, שיעור התושבים בעלי הרקע הלא-גרמני הוא הגבוה במדינה. אבל זה מדד שלא באמת נותן תמונה מלאה, משום שהעיר עצמה מאוכלסת בעיקר בידי המעמד הבינוני והנמוך, ואילו האוכלוסייה העשירה מתגוררת בעיירות ובערים הקטנות שמקיפות אותה; בעיירות האלו, שכמיליון איש נוסעים מהן מדי יום לעבוד בפרנקפורט, נמצא היום שיעור המיליונרים הגבוה בגרמניה".

ומה בנוגע למרקם החברתי בברלין?

"מצד אחד, הדימוי של ברלין כעיר מגוונת שאנשים מכל הרקעים התרבותיים יחוו בה תחושת ביטחון וירגישו בה בבית, מוצדק. כשקיבלתי את המינוי בהאלה, שזו עיר אוניברסיטאית בינונית בגודלה, במה שהיה בעבר גרמניה המזרחית, רבים מחבריי שאלו אם אני משוכנע שזה המקום שבו אני רוצה להיות. כי בקרב מהגרים, התחושה היא שכל עיר שאינה ברלין וממוקמת במובהק במזרח גרמניה עלולה להיות פחות בטוחה לאנשים שהם, כמו שלפעמים אומרים כאן, 'בעלי שיער שחור'. במובן הזה ברלין אכן ייחודית.

"אבל כאשר אנשים מדברים על ברלין, הם חושבים בעיקר על שכונות כמו נויקלן, קרויצברג או מיטֶה, ואלו לא בהכרח שכונות מייצגות. ברלין היא עיר ענקית, ומחצית ממנה היא רבעים מאוד גדולים, כמו מרצאן-הלרסדרורף או ליכטנברג – שכונות מזרח-ברלינאיות שנחשבות למעוזי הימין הקיצוני. יש הרבה אנשים שלא יעזו להסתובב בהן ברחוב אחרי השקיעה".

ד"ר קארקאיאלי מעריך שברלין ההטרוגנית, הפתוחה, הרב תרבותית, זו שמעניקה לעיר את הדימוי האוניברסלי שלה, מתנהלת בעיקר בשכונות שבהן התפתחה מציאות חברתית ותרבותית מיוחדת, בשל נסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות. לרוב מדובר ברבעים שבגרמניה המחולקת היו ממוקמים בסמוך לגבול, או שהיו אפילו מובלעות של ממש, כמו במקרה של השכונות קרויצברג או מיטֶה (כל אחת מהן מצד אחר של חומת ברלין).

קרויצברג, בחלק המערבי של העיר, הוא מסביר, היתה מוקפת חומה משלושה צדדים ונחשבה מנותקת ומאוד לא אטרקטיבית. המרקם המגוון של השכונה נוצר כשגל המהגרים הראשון מטורקיה הגיע אליה בשנות ה-70 וה-80 והתיישב בה בלית ברירה, וכך גם אוכלוסיות נוספות המוגבלות כלכלית, ובהן סטודנטים ואנשי אמנות למיניהם.

כשהחומה נפלה, הוא ממשיך, השכונה שנהיתה למרכזית החלה לקסום לתושבים מגרמניה ומכל רחבי העולם, והביקוש לנדל"ן הביא אליה את המשקיעים שמציפים אותה היום. ועדיין, למרות הג'נטריפיקציה, "הצביון שהתגבש בשכונות האלו", הוא מציין, "של אווירה משוחררת, והמרקם החברתי המאופיין בגמישות, בסובלנות וברב תרבותיות, עדיין נוכח".

שולחן ושמו הנס

כאן המקום לציין שהצביון הנ"ל אינו מתקיים רק בכוח האינרציה. בברלין, שבה כל רובע מנוהל בידי ממשל מקומי נפרד הנבחר בבחירות, שאלה כמו שימור אופייה של שכונה מסוימת היא פוליטית לכל דבר. כך, למשל, מאהל הפליטים שהוקם בדיוק לפני שנה באורניינפלאץ, כיכר מרכזית בקרויצברג, במחאה נגד מדיניות הפליטים של הממשלה הפדרלית, אינו מפונה – אף שפורמלית אינו חוקי – משום שהוא זוכה לתמיכה פוליטית ותרבותית מהנהגת הרובע.

אותה תמיכה קרוציברגית בפליטים עומדת בניגוד חריף לנעשה בשכונת הלרסדורף, שאוכלוסייתה הומוגנית והיא אחד ממעוזי הימין הרדיקלי. הלרסדורף עלתה הקיץ לכותרות בשל מהומות מתמשכות שהתחוללו בה בניצוח אנשי הימין הקיצוני, ובראשם פעילי המפלגה הנאציונל-דמוקרטית – הגוף הפוליטי הכי קרוב, במגבלות החוק הגרמני, לניאו-נאציות. הפעילים יצאו בדרישה לבטל תוכנית להפוך בית ספר נטוש בשכונה למעון ל-400 מבקשי מקלט - מרביתם מסוריה – וקמפיין השנאה שחוללו, אם לשפוט לפי תוצאות ההצבעה לבחירות הכלליות, הניב למוביליו פירות נאים. הם  לא עברו אמנם את אחוז החסימה הכללי, אבל במרצאן-הלרסדורף, הרובע שבו אירעו המהומות, זכו לשיעור המצביעים הגבוה בברלין כשגרפו בו קרוב לארבעה אחוזים מהקולות.

גם בשכונות במערב העיר הפרופיל ההטרוגני המפורסם של ברלין אינו תמיד נוכח. חלקן אמנם הפכו לשכונות המזוהות עם אוכלוסיות מהגרים, כמו, למשל, מואביט, השכונה המרכזית והשוקקת המתאפיינת בשיעור גבוה של מהגרים מטורקיה. אבל, מספר ד"ר קאראקאיאלי, מחקר אקדמי שנערך לפני כחמש שנים בווילמרסדורף, שכונה מבוססת במערב העיר, גילה במקום דפוסי הדרה מובהקים.

המחקר, שערכה חוקרת מתחום הסוציולוגיה האורבנית, בדק כמה מועמדים לשכירת דירה עוברים את המסננת הראשונית של בעלי דירות או של נציגיהם ומוזמנים לראיון. היא מצאה ששוכרים בעלי שם טורקי לא זומנו, ולו לראיון אחד, ואילו שוכרים פוטנציאליים בעלי נתונים זהים לחלוטין שנשאו שם גרמני זומנו גם זומנו.

משוכת השם מוצבת בפני כל מי ששמם לא נשמע גרמני?

ד"ר קאראקאיאלי: "לא. מדובר בתמונה מאוד ספציפית של מהגר שרווחת בקרב הציבור הגרמני הכללי. ההסתייגות היא מסוג מסוים של מהגרים: צפון אפריקאים, טורקים, ערבים, 'אנשים מהדרום'. היא לא חלה על מהגרים משוויץ, נאמר, או מארצות הברית. כשאת מדברת עם גרמני ממוצע, את נתקלת בשיעור מאוד גבוה של סטריאוטיפים ודעות קדומות בכל הנוגע לבעלי שם ערבי או טורקי. כסוציולוג, זה תמיד מפתיע אותי". " באחרונה, אחרי שנתקל בהתעלמות כשביקש לקנות באתרי יד שנייה שולחן לדירה שלו, שינה ד"ר קאראקאיאלי את שמו בפניות לשם משפחה גרמני. זה עבד, והשולחן שנרכש זכה לפיכך לשם החיבה שאין גרמני ממנו - "הנס" "

קאראקאיאלי מוסיף שגם הפתיע אותו לגלות שהסינון מתרחש אפילו כשמי שממיינים את הטפסים לקבלת הדירה, בדרך כלל נציגי חברת הניהול של הבניין, הם עצמם ממוצא טורקי. כבן למהגרים מטורקיה שאי אפשר לטעות בשמו, חוויית הסינון לא פסחה גם עליו. "מעולם לא הצלחתי להשיג חוזה שכירות כשהשם שלי היה זה שהופיע על טפסי הבקשה", הוא מספר; הדרך לצלוח את המשוכה היתה תמיד להציב בראש הטופס שם של שותף או שותפה גרמנים.

לא מדובר רק בדירות. באחרונה, אחרי שנתקל בהתעלמות כשביקש לקנות באתרי יד שנייה שולחן לדירה שלו, שינה  ד"ר קאראקאיאלי את שמו בפניות לשם משפחה גרמני. זה עבד, והשולחן שנרכש זכה לפיכך לשם החיבה שאין גרמני ממנו - "הנס".

שולחן ושמו הנס? די סרקסטי.

"אני משתדל להיות קליל בנוגע להתנסויות האלו; לא לאפשר להן להכאיב או לדכא. אני מעדיף לנסות לנתק את עצמי, לבחון את הדברים מפרספקטיבה אקדמית ומדעית וללמוד מהם כסוציולוג. זה חשוב, משום שזה אמצעי שעוזר להימנע מלגלוש לפרנויה כלפי הקבוצה האחרת. אני גם לא בטוח שמדובר בהתנהגות מכוונת של גרמנים, אלא בתוצאה של האופן שבו המערכת בנויה. זה עוזר לגבש מבט יותר ביקורתי ומסייע לפענח את שרשרת הקודים שעל פיה החברה שלנו מתנהלת".