מי שיצא לטיול קצר בעמק הצבאים במהלך השנה האחרונה יכול היה לראות סביבו לא-מעט אנשים יושבים מול מחשבים ניידים בפינה מוצלת, ביחידים או בצוותים, ועובדים. שתי נשים שהפכו את עמק הצבאים ל"משרד" הקבוע שלהן הן יטבת פייראיזן-ווייל ולירן ליפשיץ, שמקום עבודתן בימים כתיקונם הוא המשרדים של בית אבי חי.
"תמיד אהבנו שתינו לצאת לטבע", אומרת יטבת, "אבל הקורונה חידדה את הצורך הזה מאוד. אני גרה בקטמונים, ובמהלך הסגרים חשתי באופן חזק את מצוקת המרחק מהטבע. הייתה לי ממש כמיהה לצאת. בסגרים במיוחד, כשהכול היה מאוד חנוק, בכל הזדמנות שהייתה לנו יצאנו החוצה. הצורך נהיה מאוד אקוטי, ולכן קיימנו את פגישות העבודה שלנו על ספסל מתחת לעצים בעמק הצבאים או בגבעה מול הבית של לירן בארמון הנציב".
הפורמט הזה לא סיפק את הצורך במרחבים, אלא רק הגביר אותו. "שתינו מאוד אוהבות לצאת עם המשפחה לטיולים, וברגע שהוסרו הגבלות המרחק, כמובן יצאנו, בדחיפות ובתדירות יותר גבוהה מהרגיל". אומרת לירן. "שמנו לב, כל אחת בנפרד, שבמהלך הטיול עצמו, אנחנו נקלעות לא-פעם לסיטואציות שהילדים שואלים שאלות בזמן אמת, ואנחנו לא יודעות לענות עליהן. לדוגמה, כשאת מגיעה לגת ומייד עולה השאלה – זאת גת של שמן זית? זאת גת של יין? מה זה בכלל גת? וגם את בעצמך מסוקרנת ממה שהיה כאן. נכון שאפשר לפתוח גוגל, אבל רוב המידע שיש בגוגל לא פונה לילדים, וצריך להנגיש להם אותו. בזמן אמת את מוצאת את עצמך מגמגמת משהו על התקופה הנבטית, ובזה מסתיים העניין".
עניין של הנגשה. לירן ליפשיץ ויטבת פייראיזן-וייל |
העמידה הנבוכה מול שאלות הילדים, בד בבד עם התעוררות התשוקה להכניס את הטבע ואת העיסוק בו אל תוך היום יום העירוני, הוביל את השתיים לכתוב, להפיק ולהקליט יחד פודקאסט חדש ששמו "על הדרך", פורמט ראשון מסוגו שמצהיר על עצמו שהוא "הפודקאסט למשפחה המטיילת".
אז למה בעצם בחרתן בפורמט של פודקאסט?
"חשבנו הרבה איך אפשר להנגיש מידע בכל הנושא של טיולי משפחות. המחשבה הייתה שזה משהו שצריך להקדים את הטיול עצמו, גם כדי שההורה לא יצטרך להוציא את הנייד באמצע הטיול, כי זה יוצר משהו מנוכר, וגם כיוון שכשמתארגנים לטיול, אז מבחינה טכנית, יש המון דברים לוגיסטיים שצריך לעשות לפני כן, והשאלה מה בעצם קרה במקום שאליו נוסעים הרבה פעמים נשכחת, או שמגיעים אליה אחרונה, אם בכלל", אומרת יטבת. "אז היו לנו שתי מחשבות שהנחו אותנו: גם להנגיש את המידע ההיסטורי, אבל גם להקל באופן כללי את עניין היציאה לטיול".
"כשמשפחה רוצה לצאת לטיול, השאלה שעולה ראשונה היא לאן. לכן המחשבה הייתה שהפודקאסט קודם כול יכול לתת רעיונות למקומות שאליהם כדאי לנסוע. אחרי ההחלטה הזאת, ישנו העניין של איך מגיעים למקום. אנחנו רוצות לפשט את היציאה לטבע בכל המובנים. לקראת אחד הטיולים ישבנו עם שש מפות סימון שבילים בשביל למצוא את הכניסה הנכונה ולהסביר עליה להורים שמקשיבים, שלא יצטרכו לחפש כמונו, שיוכלו להגיד לילדים שמתחילים לקטר כי חם להם: 'הנה, הפנייה למעיין היא בעוד חמש דקות הליכה'. כמו התוכן ההיסטורי של המקום, גם הטבע עצמו יכול להיראות 'מסובך'. רצינו להנגיש אותו".
אז מי בעצם קהל היעד שלכן? המשפחה שתצא לטייל בכל מקרה או המשפחה שתחשוב פעמיים לפני שהיא יוצאת מהבית?
"אנחנו לא מיסיונריות. אנחנו פונות לכל מי שהיציאה לטבע מעניינת אותו באיזשהו אופן. אנחנו מודעות לכך שבסופו של דבר ההורות מכתיבה לך הרבה יותר ממה שאת רוצה לחשוב על עצמך בנוגע לשאלת הטיולים. יש תקופות עם עגלות ועם מנשאים, ויש תקופות שאפשר ללכת עם תיק גדול על הגב", אומרת לירן. "אנחנו יודעות שיש הרבה אנשים שמבחינתם לצאת מהבית עם ילדים זה פרויקט, אבל אני חושבת שזה לא חייב להיות ככה. משפחה שעניין הטיולים חשוב לה תלמד עם הזמן איך לטייל בלי שזאת תהיה הפקה - איך לארוז לייט, איך לא לסחוב צידנית כבדה כל הדרך, אלא לאכול לפני או אחרי - והפודקאסט יכול להיות עוד משהו שמפשט את העניין הזה ומוסיף עומק. צריך רק להתחיל לנסוע ולהפעיל אותו. הוא מעשיר, הוא מסביר, אבל הוא גם קצר יחסית. הוא לא ממלא את כל הנסיעה".
פסגת הר תבור (צילום: יטבת פייראיזן-וייל) |
"אנחנו לא מחליפות את ההורים בתחום ההסבר על הטיול", מדגישה יטבת, "אנחנו רוצות להצטרף למשפחה לחצי שעה בנסיעה אל האתר שהם בחרו. התוכן אמור לפנות גם להורים וגם לילדים, וזה כשלעצמו אתגר לא פשוט, אבל מבחינתנו, אם המשפחה תקשיב יחד לפודקאסט ואחר כך תתפתח באוטו שיחה שכוללת שאלות או מחשבות של הילדים בעקבות התוכן שהם שמעו והוספת מידע של ההורים וכן הלאה, השגנו את המטרה".
סיסרא עזב את הקבוצה
השאלה איך מייצרים סקרנות טבעית ואיך מנגישים תוכן "לימודי" לילדים כך שלא ירגישו שהם נמצאים בשיעור היסטוריה מעסיקה מאוד את השתיים. "הרבה מהמקומות שבחרנו לעסוק בהם יושבים על רקע של סיפור תנ"כי", אומרת יטבת. "זה גם מכיוון שככה זה בארץ ישראל. באופן טבעי, סיפורי התנ"ך קרו פה כמעט בכל מקום, אבל אצלי זה גם קשור לרקע שממנו אני באה. אני גדלתי ביישוב דתי-לאומי בשומרון, ממש בתוך היער, באזורים מאוד "תנ"כיים" במהותם – בית אל, בנימין וכו'. הלכתי בתוך ההיסטוריה, וזה היה דבר דומיננטי מאוד כשלמדתי באולפנה. כשעברתי לעיר, המשכתי לטייל, אבל החיבור המיידי לטבע היטשטש, ועם הילדים היה לי חשוב לחדש את החיבור הזה, אבל שיבוא ממקום יותר יחף".
למה הכוונה?
"אני ולירן באות מרקעים שונים, וכשניגשים ללמד סיפור תנ"כי, זה נוגע במקומות של זהות. מבחינתי התנ"ך זה ממש הסיפור שלי, וזה לא קל להתנתק מהפרשנויות שעליהן גדלתי. למשל, אני חונכתי על כך שעשו היה דמות שלילית מאוד, וכשהתחלתי לדבר על הדמות שלו עם לירן, היא הציגה לי נקודת מבט אחרת לחלוטין".
"אני גדלתי באשקלון, בבית חילוני. למדתי תנ"ך כמו שלמדתי ספרות, ואני מניחה שזה עשירית ממה שיטבת למדה", מסבירה לירן, "וגם מה שכן למדתי היה מנקודת מבט הרבה יותר ביקורתית. יש סיפורים שהנרטיב הדתי והחילוני מאוד שונים בהם, וזה עלה כשחשבנו על התכנים".
"אנחנו לא רוצות לפנות למגזר מסוים", אומרת יטבת. "מבחינתי, הרצון הוא שהילדים יכירו את הסיפור, שירגישו שזה סיפור שלהם; לא שיאמינו בהכרח שזה קרה. הסיפור יוצר עוד שכבה של שייכות. מישהו הלך כאן לפנינו. אירועים היסטוריים שקשורים אלינו כעם התרחשו במקומות האלה, ובעיניי הם גם מאוד מעניינים. חשוב לי גם שהילדים שלי יכירו אותם כי הידע מייצר חיבור אישי. אנחנו מנסות להתרחק מפרשנות דתית או ביקורתית בסיפורים כי אנחנו מרגישות שזה מורכב מדי בשביל הילדים, וזה נכון לגבי עוד נושאים".
"למשל התיאורים הגרפיים שיש בתנ"ך", אומרת לירן, "ניסינו לעקוף באלגנטיות את המקומות שבהם אנחנו מרגישות שלא-מתאים להגיד את הדברים המפורשים. למשל, בפודקאסט על הר תבור וסיפור יעל וסיסרא, ויתרנו על התיאור הגרפי של היתד ואמרנו, כמו בוואטסאפ, "סיסרא עזב את הקבוצה".
על הדרך
יש תכנים חינוכיים שאתן כן בוחרות להתייחס אליהם ולנקוט בהם עמדה?
"כן, למשל בעניין הפנייה המגדרית. אנחנו פונות בזכר ובנקבה לסירוגין, וזה לחלוטין מודע. מי שבעיקר ער לזה, וזה לא פשוט לו, אלו ההורים. הילדים יותר רגילים. היו לנו הורים שאמרו "רק אל תהיו לנו מרב מיכאלי", אבל אנחנו מתייחסות לזה כאל מחמאה. העניין הפמיניסטי נוכח גם בתוך העיסוק בסיפורים. התחלנו דווקא בהר תבור ודבורה הנביאה, שהיא אולי מוכרת, אבל גם התנ"ך עצמו מתייחס להיותה אישה-נביאה כאל משהו ייחודי. עם זאת, ברור שלא קל למצוא בתנ"ך דמויות נשיות, וכן היה לנו מאוד חשוב להביא את הקול שלהן, גם אם הוא לא נכנס לנרטיב הכללי".
סטף (צילום: לירן ליפשיץ) |
בדיחות טיקטוק
כניסתם של הפודקאסטים לחיינו היא אופנה יחסית מאוחרת. יוטיוב, נטפליקס, הטאבלטים והטלפונים החכמים המאפשרים צריכה מוגברת של שעות מסך בכל שעה ומכל מקום היו עד לא מזמן האפשרות הבולטת בקרב הורים לזכות בשקט בנסיעה, ואם אפשר, גם להציע קצת תוכן על הדרך. הפודקאסט מחזיר אותנו לימי תוכניות הרדיו לילדים של שנות ה-90, אלא שהילדים הם לא אותם ילדים, ויוצרי הפודקאסטים ניצבים לפני אתגר של ממש – איך לעודד ילדים להקשיב לתוכנית שאין בה דמויות מרצדות על מסך? האם בכלל יש לזה סיכוי?
"חשבנו הרבה מה יכול להיות מעניין לילדים של היום", אומרת לירן, "ברור שצריך להיות מאוד מעודכנות, גם מבחינה מושגית, וגם מבחינת ההומור. יש בדיחות על תוכניות ריאליטי ויש איזכורים של האינסטגרם. יש ניסיון לדבר בשפה רלוונטית. עם זאת, אנחנו כן נמצאות כל הזמן בהתלבטויות, לדוגמה, על משלב השפה: כמה אפשר להכניס מילים גבוהות? יש מילים שאנחנו אומרות ומפרשות ויש מילים שבכוונה אנחנו לא מסבירות, שהילד יוכל לבדוק בעצמו או לשאול את ההורה".
בפועל יצרתן כאן חיבור בין שני עולמות - עולם הטיולים, שהוא עולם מאוד פיזי, מוחשי, גופני, ועולם הפודקאסטים, שהוא בכלל עולם של תוכן רוחני-אינטלקטואלי. אתן מרגישות שיש איזשהו מתח בין שני העולמות הללו?
לירן מחייכת. "כשהשמענו לאחת הבנות של יטבת את הפודקאסט והייתה שם בדיחה שעוסקת בטיקטוק, היא התנגדה. היא אמרה – 'אי-אפשר גם וגם'; ילדים שיקשיבו לפודקאסט הזה הם לא ילדים של טיקטוק. אבל אני לא מסכימה. אני לירן - אני עובדת בבית אבי חי, אני אוהבת לטייל ומכירה שמות של צמחים ופרחים ומלקטת פטריות - ואני משוגעת על טיקטוק. לא באמת צריך לבחור".
Model.Data.ShopItem : 0
8
