קרב רב

תרגום:
כאשר עלה רב חייא בר יוסף, מצאם לר' יוחנן וריש לקיש שיושבים ואומרים: "דרוסה" שאמרו (במשנה), צריכה בדיקה (של האברים הנמצאים) כנגד בני מעיים. אמר להם (רב חייא בר יוסף): האלהים! מורה בה רב (שצריכה בדיקה) מן הראש ועד הירך. אמר לו ריש לקיש: מי זה רב ומי זה רב, ולא יודע אני (מכיר) אותו? אמר ר' יוחנן: ולא ברור לו (לך, שמדובר) באותו תלמיד ששימש את רבי הגדול ור' חייא? והאלהים! כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה, אני שימשתי בעמידה, ומי גבר? הוא גבר בהכל!

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת חולין מפרטת את הבהמות הנחשבות טריפה. ביניהן היא מונה גם את "דרוסת הזאב", בהמה שזאב (או בעל-חיים אחר) נעץ בה את ציפורניו. במסגרת הדיון התלמודי בנושא זה נזכרת קביעתו של רב נחמן, שיש לבדוק את הבהמה הדרוסה "מכפא ועד אטמא". הסיפור שיידון כאן מופיע בדיון זה, ונדמה שהוא בא כדי לתת לאמירה זו אסמכתא רבנית נוספת.

דיון:
לפעמים דיון הלכתי הוא בעצם טורניר ספורט בין קבוצות יריבות.

מי גבר מי?

כי סליק רב חייא בר יוסף, אשכחינהו לרבי יוחנן וריש לקיש דיתבי וקאמרי –
רב חייא בר יוסף עולה לארץ ופוגש בשניים מן החכמים הארץ-ישראליים הגדולים והמשפיעים ביותר – ר' יוחנן וריש לקיש.

הסיפורים התלמודיים, המתארים מעבר של חכמים מארץ-ישראל לבבל או מבבל לארץ-ישראל, מתארים מפגש בין תרבויות מתחרות, ומתח בין מרכזי כוח. בסיפורים אלה, על החכם העובר ממקום למקום לעמוד במבחנים שונים כדי להוכיח את יכולתו להתקבל ב"קהילה" החדשה. סיפורים אלה נדמים לעיתים כתיאור של תחרות ספורט בין קבוצות יריבות, כאשר כל אחת מהן מציבה בחזית את שחקניה הנבחרים. הפרשנים המדווחים על התחרות (עורכי הסוגיות בתלמודים) תמיד יתארו את קבוצתם כמנצחת ואת היריבים כמובסים. כיוון שאיני אוהדת ספורט, אני נוטה להתבונן בתופעות אלה במה שניתן לכנותו כ"הומור אנתרופולוגי", וכך אעשה גם כאן.

סיפור-מעבר תלמודי מעניין, הוא זה המתאר את הלל, שעולה מבבל לארץ-ישראל. בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"ו ה"א) מסופר בהרחבה המבחן שעורכים לו חכמי ארץ-ישראל: הלל מדגים את כישורי הפלפול והדרשנות שלו, אך אלה אינם מרשימים את בוחניו; לתפישתם של חכמי ארץ-ישראל, גדולתו של חכם מתבטאת ביכולתו להעביר את המסורת שקיבל מרבותיו, ולכן רק כאשר מצטט הלל את מוריו, שמעיה ואבטליון, מקבלים אותו החכמים ואף ממנים אותו לנשיא. לעומת זאת, במקבילה שבתלמוד הבבלי (פסחים סו ע"א) מינוי הלל לנשיא נובע מהתפעלותם של חכמי ארץ-ישראל דווקא מכוחו הפלפלני-דרשני (סימן לחוכמה בבבל). ההבדל בין התלמודים כאן מדגים לא רק את ההגדרות השונות, שיש לכל אחד מהם ל"מהו חכם", אלא גם את הצורך של כל אחד מהם "לנצח": התלמוד הירושלמי מתאר את תהליך ה"גיור" שעבר הלל עד שהפך ל"ישראלי", ואילו בתלמוד הבבלי הוא מתואר כמי שכבש ב"בבליותו" את ליבם של חכמי ארץ-ישראל.

גם הסיפור שלפנינו מתואר כ"ניצחון" בבלי על חכמי ארץ-ישראל, ורמז לכך ניתן למצוא כבר בתוארו של חייא בר יוסף: הוא מופיע כאן בתואר "רב", המיוחד לחכמי בבל, אף על פי שלעיתים הוא מכונה "רבי", כתוארם של חכמי ארץ-ישראל (סימן להשתלבותו ביניהם?). ייתכן שהתלמוד הבבלי מדגיש כאן את "בבליותו", כדי לצייר מראש שני מחנות בסיפור.

א"ל ריש לקיש: מנו רב, ומנו רב, ולא ידענא ליה? –
החזרה פעמיים על שאלה תמימה, כביכול, הופכת אותה כאן לצינית ולגלגנית באופן בוטה. ריש לקיש "מכריז מלחמה" על רב, המייצג בדמותו את כל אמוראי בבל לדורותיהם. מעניין איך זה ייגמר...

א"ר יוחנן: ולא נהירא ליה לאותו תלמיד ששימש את רבי רבה ור' חייא? –
תחילת דבריו של ר' יוחנן יכולה להישמע כנזיפה בריש לקיש או כשבח על רב, אך נדמה לי שלא זו כוונתה. ראשית, כדי להסביר מי הוא רב, הוא מציין את מוריו, שניים מחשובי התנאים – ר' יהודה הנשיא ור' חייא. כלומר, ייחוסו (הלימודי) הארץ-ישראלי של רב הוא זה שמשמש כתעודת הזהות שלו, ואולי גם כחותמת כשרות על דבריו. שנית, ר' יוחנן מתאר את רב כ"תלמיד", אף על פי שר' יוחנן היה צעיר ממנו בשנים רבות. כלומר, לפי ר' יוחנן, רב היה "תלמיד" בלבד גם בגיל מבוגר יחסית, ובזה אין שבח מיוחד, בלשון המעטה.

כל אותן שנים ששימש אותו תלמיד בישיבה, אני שמשתי בעמידה –
הפרש הגילאים בין רב לר' יוחנן יכולה היה להסביר את הבדלי ההיררכיה ביניהם (האחד יושב והשני עומד), אולם עורכי הסיפור מציירים את דברי ר' יוחנן כאן כתיאור של כבוד, הערכה ואולי גם קנאה. המילה "תלמיד" כבר לא נשמעת כגנאי, ותוצאת המשחק מוכרעת: 0:1 לבבל. הניצחון מודגש בטקס חלוקת המדליות – ר' יוחנן, גדול אמוראי ארץ-ישראל, הוא המעניק את הזהב לרב.

כאמור לעיל, רב הוא זה שנבחר כאן לייצג את "הנבחרת" הבבלית, אך הוא עצמו נאלץ לעבור "גיור לחומרא" בעת ש"עלה" מארץ ישראל לבבל: "שמואל וקרנא היו יושבים על גדת הנהר והיו רואים את המים שהם עולים עכורים. אמר לו שמואל לקרנא: אדם גדול בא מארץ-ישראל והוא חש במעיו, ועולים המים לקבל פניו, לך תהה לו על קנקנו. הלך (קרנא), מצאוֹ לרב, אמר לו: מניין שאין כותבים תפילין אלא על גבי עור בהמה טהורה?.... מניין לדם שהוא אדום?... מניין למילה שהיא באותו מקום (באבר המין)?... אמר לו (רב): מה שמך? (ענה לו:) קרנא. אמר לו (רב): יהי רצון שתצא לו קרן בעינו! לבסוף, הכניסו שמואל לביתו, האכילו לחם שעורים ודגים מטוגנים והשקהו שיכר, ולא הראה לו (היכן) בית הכסא, כדי שישלשל. קילל רב ואמר: מי שמצער אותנו לא יעמדו לו בנים! וכן היה" (שבת קח ע"א, התרגום שלי).

כל מקום ונבחרת החלומות שלו

"עלייתו" של רב מארץ-ישראל לבבל מוקבלת כאן באופן ספרותי לעלייתם של מים עכורים מקרקעית הנהר, וחוכמתו נבלעת בגועל הפיזי של קלקול הקיבה, שנכפה עליו בידי מקבלי פניו. האם הוא עצמו היה מאמין ששנים אחר-כך יתייחסו אליו במקומו החדש כאל השחקן המוביל בנבחרת החלומות?

ומאן גבר?  הוא גבר בכולא! –
שבחו של ר' יוחנן לרב מסתיים במחמאה אדירה ומלאת פאתוס. המילה "גבר" כאן יכולה להיקרא במשמעות "חזק" או "גדול", בדומה לפועל "גָּבַר" בעברית. כלא-אוהדת הצופה באירוניה בטורניר המתמשך בין בבל וארץ-ישראל, קשה לי להימנע מהבנת סיום הסיפור כזעקת כאב כלפי קפטן הקבוצה המנצחת, ששם כתב הספורט הבבלי בפי השחקן הארץ-ישראלי המובס: "מי גֶּבֶר? רב הכי גֶּבֶר!".

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.