רחמי שמים

תרגום:
אמר ר' יוחנן: למה נקרא שמו (של העוף) "רחם"? כיוון שבא רחם, באו רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי: והוא (מדובר במקרה) שיושב (הרחם) על דבר (מה) ועושה (קול): "שרקרק", ולומדים (מכך) שאם יושב על הארץ ושורק בא המשיח, שנאמר "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם"
(זכריה י, 8). אמר לו רב אדא בר שימי למר בר רב אידאי: וזה (מעשה ברחם) ההוא שישב בשדה חרוש ושרק, ובאה אבן (ופגעה בו) וחתכה את ראשו (כיצד ניתן להסבירו)?! אמר לו (מר בר רב  אידאי): ההוא שקרן היה.

הקשר:
המשנה השישית בפרק השלישי של מסכת חולין קובעת שסימני הכשרות של עופות לא נאמרו בתורה, אלא נקבעו בידי חכמים. הדיון התלמודי בנושא זה מתרכז בזיהוי השמות הנזכרים ברשימות העופות הטמאים בתורה, והפסקה הנדונה כאן מובאת במסגרת דיון זה.

דיון:
עיסוק בטומאת הרחם מוביל לדיון בסכנה שבנביאי-שקר.

הקשרים של טומאה. cc-by-Kousik Nandy

א"ר יוחנן: למה נקרא שמו רחם? כיון שבא רחם, באו רחמים לעולם –
הסוגיה התלמודית עוסקת בניסיון לזהות את השמות הנזכרים ברשימת העופות הטמאים בתורה ולהתאימם למציאות בתקופת החכמים.

הרחם נזכר בתורה כעוף טמא בשני מקומות: בויקרא יא, 18 – "וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם", ובדברים יד, 17 – "וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ". בדרשתו, בוחר ר' יוחנן לעסוק בשם העוף וב"תפקידו" בעולם, ולא בטומאתו. הוא מפרש את השם "רחם" כסימן ל"רחמים", שרש"י מפרשם כאן כ"מטר". כלומר, הרחם קרוי כך כיוון שהוא מבשר על בוא הגשם.

אמנם שני הפסוקים מדברים באותו העוף, אך מזכירים אותו בשמות שונים: "רחם" בויקרא, ו"רחמה" בדברים. בעל ה"תורת החיים" מסביר כי יש כאן הבדל משמעותי בין לשון הזכר ללשון הנקבה: "נראה שהוא רמז על שאין הרחמים שוים דזימנין (שפעמים) הרחם בא לעולם וזימנין (ופעמים) הרחמה באה; דבעולם הזה הרחמה באה, שכל הרחמים והטובות שיש לישראל בעוה"ז כדמות נקבה הן... אבל לעתיד הרחם בא לעולם".
 
לדעת ה"תורת חיים", הרחמים הנגלים לעם ישראל במציאות העכשווית הם נקביים (כלומר, בלתי יציבים), אולם בעתיד, עם בוא הגאולה, הם יהפכו לזכריים (יציבים וקבועים). היפוך כזה יקרה, לדעתו, גם לעם ישראל: "נמשלו ישראל כנקבה – מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאה, כך ירשו ישראל שבעה עממים שהוא עישור שבעים אומות, ולכך אמרו שירה בלשון נקבה אָז יָשִׁיר... אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמות טו, 1); אבל לעתיד לבא הן עתידין לירש כזכר היורש כל נכסי אביו וכו', כתיב שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ (תהלים צו, 1)". כלומר, כמו הרחמה שתהפוך לרחם, כך ישראל, בגאולתם, יהפכו לזכרים. גם הגשם מסומל בתרבות היהודית כזכרי (השפע הניתך מן השמים מדומה לזרע המפרה את האדמה הנקבית. אם כן, פירושו של ה"תורת חיים" יכול להתאים לדרשת ר' יוחנן.

וגמירי, דאי יתיב אארעא ושריק אתא משיחא, שנאמר "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, 8) –
רב ביבי בר אביי מדייק את הדרשה דלעיל: רחם מבשר רחמים, רק כשהוא יושב ושורק צליל מיוחד, וכאשר הוא יושב על הארץ ממש, הרי זו בשורה על בוא המשיח.

כדאי לשים לב לפער האפשרי בין דברים אלה לדרשת ר' יוחנן, אותה ניתן היה להבין, כמו שעשה רש"י למשל, כתיאור דרשני-פיוטי על המציאות הקונקרטית: הרחם מופיע לקראת עונת הגשמים ולכן הוא נחשב כמבשר הגשם. דברי רב ביבי, לעומת זאת, מתייחסים אל העוף הטמא באופן מיסטי, ואת מושג ה"רחמים" הם מפרשים בצורה רחבה כגאולה משיחית.

השימוש בפסוק מזכריה כאן מעניין. בנבואת הנחמה של זכריה מבטיח אלהים כי יקבץ את העם בחזרה לארצו בשריקה, "כדרך השורקים לסימן אות, לבא אליו הטועה בדרך" (פירוש רש"י לפסוק). את הטעם לכך מסביר אלהים בפסוק קודם: "וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּים" (שם, 6). כלומר, גם הפסוקים מחברים בין שריקת הגאולה לרחמים.

והא ההוא דיתיב בי כרבא ושרק, ואתא גלל אפסקיה למוחיה?! א"ל: ההוא ביידא הוה –
כיוון שהסוגיה התלמודית כאן עוסקת בקשר שבין התורה והמציאות, אין מתאים יותר מדוגמא מציאותית, כדי לאתגר את הדרשות לעיל. רב אדא בר שימי מספר על רחם שישב בשדה ושרק, אך לא היתה בכך בשורת גאולה, בוודאי לא לרחם עצמו, שנפגע מאבן ומת.

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין המציאות ובין הדרשה? מר בר רב אידאי עושה זאת בקלות רבה, כשהוא פוסק שהרחם הספציפי הזה היה שקרן. ייתכן כי לדעתו, מכת האבן היא עונש על שריקת השקר, וייתכן שהיא מוכיחה אותו.

תלוי מי השורק (cc-by-stevendepolo)

כיצד ניתן לדעת מתי בשורת המשיח אמיתית? האם יש הבדל משמעותי בין שריקת שווא לאזעקת אמת? סמיכותה של רשימת העופות הטמאים בספר דברים לפסוקים המתריעים מפני נביא השקר (דברים יג, 6-2), מזמנת קריאה נוספת של תשובת מר בר אידאי כאן.

התורה מזהירה מפני נביא השקר, דווקא מפני שהוא מסוגל "להוכיח" דבריו באותות ובמופתים. הרמב"ן מבקש לתת סימנים בנביאים מחדשי-תורה. לדעתו, יש שלושה סוגים: הראשון "בא לעקור דבר אחד מן התורה" ואליו יש להתייחס בחומרה רבה; השני הוא זה ש"יתיר זה (הלכה מסוימת) לקצת הימים, להוראת שעה" ולו יש לשמוע; השלישי "יתנבא בשם ה' לצוות מצוה שיחדש" ואת דבריו אסור לקבל, "ואולי כיון שלא נאמין לו הנה הוא נביא השקר, ומיתתו בחנק". כלומר, נביאי השקר הם אלה המבקשים לשנות משהו מחוקי התורה או לחדש עליה.

כזכור, המשנה מדגישה שסימני הכשרות של עופות נקבעו בידי חכמים ולא נאמרו בתורה. כלומר, יש בהם חידוש. אם כך, האם החכמים הם נביאי שקר?התלמוד הירושלמי מתמודד בדיוק עם שאלה זו, ומציע לה תשובה משלית: "נביא וזקן (חכם) – למה הן דומין? למלך ששולח ב' פלמטרין (שליחים) שלו למדינה; על אחד מהן כתב 'אם אינו מראה לכם חותם שלי וסמנטירין (חותם) שלי אל תאמינו לו', ועל אחד מהן כת' 'אע"פ שאינו מראה לכם חותם שלי האמינוהו בלא חות' וסמנטירין'; כך בנביא כת' וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת (דברים יג, 2), ברם הכא (אבל כאן, לגבי חכמים כתוב) עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז, 11)" (ירושלמי ברכות פ"א ה"ד). לפי מדרש זה, התורה דורשת מנביאים להציג מופתים כדי להוכיח את שליחותם האלהית, אבל החכמים אינם נזקקים לכך – אלהים הפקיד בידיהם את התורה להורות לעם, וזה אישור מספיק להיותם שליחי-אמת. כשגם הם מחדשים על הכתוב בתורה, כיצד בכל-זאת ניתן לזהות בינם ובין "נביאי-שקר"? אולי כדאי לשים לב אם "שריקתם" מביאה רחמים לעולם או שמא דווקא מזרזת זריקת אבנים. 

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.