אמר רבא: הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס - מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא - כיוון דעל על
(בבא בתרא כ"א, ע"א)
תרגום:
אמר רבא: אלה שני מקריאי (מלמדי מקרא ל)ילדים, אחד מלומד ולא מדייק (בלשונו) ואחד מדייק אבל לא מלומד - מושיבים את ההוא שלומד ולא מדייק (כיוון) ששיבוש ממילא יוצא (ושגיאה אינה קונה אחיזה בלב התלמידים). רב דימי מנהרדעא אמר: מושיבים (את זה) שמדייק ולא לומד (הרבה) (כיוון) ששיבוש - כיוון שנכנס, נכנס.
הקשר:
המשנה השלישית בפרק השני של מסכת בבא בתרא מגבילה את מרחב התלונות של השכנים בחצר משותפת: למרות שהם יכולים למחות על קיום מסחר בחצרם (כאשר הוא גורם לרעש ולאי נוחות), הם אינם רשאים למחות נגד פעולות היצירה והבנייה שאדם עושה בביתו או נגד קולם של התינוקות. בתלמוד מחבר רבא בין משנה זו לבין תקנתו של ר' יהושע בן גמלא, המחייבת הקמת מוסדות חינוך ולימוד תורה. דברים אלה מובילים את התלמוד לדיון בשיטות הוראה שונות, בקריטריונים לאיכותם של מורים ועוד. הקטע שיידון כאן הוא חלק מסוגיה זו.
דיון:
איזה מורה עדיף - זה שיודע הרבה אבל אינו מדייק בהעברת החומר, או זה שמדייק אך אינו מהווה מודל ללמדנות? התשובות לשאלה זו טמונות ביחס שלנו לאפשרות הטעות והשגיאה.
הני תרי מקרי דרדקי, חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס - שני מורים, שאף אחד מהם אינו דמות אידיאלית ולכל אחד מהם חיסרון. רבא מדבר במפורש על "מקרי דרדקי", כלומר, מורים למקרא, שתפקידם ללמד את הילדים תורה. אני מבקשת להשתמש בדבריו כאן כדי ללמוד משהו עקרוני בנוגע ללימוד ולטעויות.
המורה האחד מביא איתו אל שיעוריו ידע, היכרות עם כלי לימוד וניסיון בחקירה ובסקרנות. הדוגמה האישית שהוא מפגין כלפי תלמידיו היא כזו של השקעת מרץ וזמן בלימוד והערכה גבוהה לידע ולחשיבה. חסרונו בכך שהוא אינו מדייק בהעברת הידע לתלמידיו - אולי הוא אינו מייחס חשיבות רבה להקפדה בהגיית המילים (אם מדובר בלימוד תורה, כמו בהקשר הנוכחי), או שהוא מדגיש יותר את ההבנה וההעמקה ופחות את הירידה לפרטים. לטענת ר' יום טוב בן אברהם אשבלי (הריטב"א), חסרונו של מורה זה בכך שהוא אינו ער לטעויותיהם של תלמידיו ולכן הוא אינו ממהר לתקנן (הריטב"א על אתר).
המורה השני מביא איתו אל שיעוריו את הכבוד למילים ולחוכמה של הדורות הקודמים. הוא מדייק בלשונו כיוון שלטעמו, לכל מילה - בתורה ובמקורות בכלל - יש משמעות ומשקל. חסרונו בכך שהוא אינו למדן. הוא לא ילמד שגיאות וסביר שיתקן את טעויותיהם של תלמידיו, אבל ייתכן שתוכן שיעוריו יהיה מוגבל וחסר.
רבא מעדיף את המורה הראשון, ואילו רב דימי מעדיף את השני. המחלוקת ביניהם נובעת מגישתם השונה אל משמעותן של טעויות הנלמדות מפי המורה.
מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, שבשתא ממילא נפקא - הנחת היסוד של רבא (ושל רב דימי) היא שמורה שאינו דייקן עלול לגרום לתלמידיו לשגות - בין אם הוא עצמו יטעה בהעברת החומר הנלמד ובין אם לא יתקן את טעויותיהם של תלמידיו (כפי שמפרש הריטב"א). למרות זאת, רבא מעדיף את המורה הזה על פני חברו הדייקן. מדוע?
לטענתו של רבא, דרכן של שגיאות "לצאת" מן המערכת מעצמן ולא לשקוע במחשבתם של התלמידים. אולי סביר לו שטעויות - במיוחד כאלה הנובעות מחוסר דיוק - דרכן להתגלות ולהיות מתוקנות, אם לא בידי מורה זה אז בידי מורה אחר, הורה או חבר. בנוסף, נדמה לי שרבא מעריך שהדוגמה האישית שמפגין המורה הראשון - למדנות, חקרנות, סקרנות, היכרות עם כלי למידה וכד' - תגרום לתלמידיו לדבוק בתכונות אלה ותאפשר להם לתקן את טעויותיהם בעצמם: אנשים המורגלים בלמידה, בוודאי יצליחו להבין את שגיאותיהם ולתקנן.
בבבלי בבא מציעא צ"ו, ע"ב אומר רבא על רמי בר חמא: "לפום חורפא שבשתא" (לפי החריפות - השיבוש). מטענה זו עולה שככל שהמורה יהיה למדן יותר, חריף יותר, בעל כלים רבים יותר לחקירה וליצירתיות מחשבתית, כך יגדלו סיכוייו לטעות ולהטעות. אולי זו הסיבה שבגללה רבא אינו נרתע מטעויות: להבנתו, טעויות אינן אסון נורא שיש להימנע ממנו ככל האפשר, אלא תוצר לוואי הכרחי של לימוד והעמקה, שהחברה, על מערכות הסידור והתיקון המוטבעות בה, תדע לתקן או להוציא מקרבה. כיוון שהלמדנות וההעמקה מצרך נדיר הן, מעדיף רבא להעסיק את המורה המלומד, גם אם בכך הוא מסכן את התלמידים בשגיאות פוטנציאליות.
רב דימי מנהרדעא אמר: מותבינן דדייק ולא גריס, שבשתא - כיוון דעל על - רב דימי מעדיף את המורה השני, זה שידיעותיו מועטות ולמדנותו חסרה, אבל הוא דייקן בלשונו ובמסריו ומעביר לתלמידיו מסר של כבוד ויראה כלפי המקורות. חששו של רב דימי מפני טעויות ושגיאות כבד מאוד. להבנתו, טעויות - אולי במיוחד כאלה שנקלטות בגיל צעיר, או דווקא אלה הקשורות בשפה ובמבני חשיבה בסיסיים - לעולם נשארות. מי שלמד שגיאה לא יוכל למוחקה מלבו, והבנתו את העולם תישאר משובשת לנצח. ציטוט התורה כלשונה (כמו בהקשר המקורי של דיון זה) ומתן כבוד למקורות הקדומים חשובים בעיני רב דימי יותר מפיתוח וטיפוח כלי הלימוד, החקירה והעשרת הידע. בעקבות דברי רבא לרמי בר חמא ניתן לומר שהפחד מפני הטעות מוביל את רב דימי להעדפת התפלות על פני החריפות. בהחלט ייתכן שדברי רב דימי נכונים רק בהקשר הנדון כאן, כלומר, בהוראת תלמידים צעירים מאוד. אפשר שרב דימי ידרוש העמקה - גם במחיר רכישת טעויות - בגילאים מבוגרים יותר.
לאישוש דבריו של רב דימי בעניין משמעותם העמוקה של שיבושים בהבנת התורה, הנובעים מחוסר דיוקו של המורה, מביא התלמוד סיפור מדרשי על יואב בן צרויה. תוספת זו מחזקת את העמדה שהתלמוד מצדד בעמדתו של רב דימי. למרות זאת, איני בטוחה שאני מסכימה איתו.
בימים אלה של חודש אלול, בסופה של שנה אחת ולפני תחילתה של אחרת, אני מסתכלת אחורה אל מה שהיה. איני מתחמקת ממתן משקל וחשיבות לנפילות, לכישלונות ולטעויות, אבל אני רוצה - דווקא עכשיו - להאמין שרבא צודק ושלכל שגיאה יש תיקון. אני רוצה להאמין שהשתדלתי לדייק בדרכי, ואם טעיתי, היה זה חלק הכרחי מתהליך ההתבגרות והלימוד שלי. אני רוצה להאמין שהדרך לתקן טעויות ישנות (וליצור חדשות...) היא באמצעות הלימוד: לקרוא, לשמוע, להיפגש, לחשוב, להסיק, להתחדש.
תכלה שנה ושגיאותיה, תחל שנה ולימודיה.
*
הרבה תמר דבדבני: נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".
*
ערך מוסף, אתר התוכן של בית אבי חי, גאה לסכם שנה ראשונה ברשת. במהלך השנה האחרונה העלינו מאות מאמרים, כתבות ועבודות וידאו. לעיתים היינו ביקורתיים, לפעמים משועשעים, פה ושם מעמיקים ולפרקים הגותיים. השתדלנו לחבר ולהיות מחוברים - לחיים, לרעיונות, לאנשים.
במהלך השנה האחרונה הצטרפו גולשים רבים למעגל הקוראים הקבועים. שמחנו לקבל תגובות רבות ומגוונות. נשמח להמשיך ולקבל מכם תגובות נוספות. הצלחנו לעניין גם אתכם? ספרו עלינו לחבריכם.
Model.Data.ShopItem : 0
8
