בואו נדבר על זה: יוזמי הכנס על מיניות ועל גוף במגזר הדתי מאתגרים את השיח

דרושה שפה חדשה כדי לדבר על מיניות, כך הכריזו השבוע פעילי מרכז יה"ל, העוסק בייעוץ והדרכה למיניות בציבור הדתי. אמרו ועשו מעשה: סדרת ההרצאות על מיניות וגוף תחל החודש (18 במאי 2015) במתחם התחנה הראשונה בירושלים.

"עד היום היה מקום במרחב הציבורי לשתי שפות בנוגע למיניות. מצד אחד, השפה ההלכתית: שפה של אסור ומותר, צריך ולא צריך. ומצד שני, שפה 'רחובית'. בדיחות מילואים, חלקי גוף של אישה והילולים של הספקים ויכולות". כך כתבה בפייסבוק בתחילת השבוע מיכל פרינס, עובדת סוציאלית דתייה ומי שעומדת בראש המרכז, בניסיון להסביר מה עומד מאחורי היוזמה החדשה.  המטרה, המשיכה, היא לייצר שיח שאינו רק הלכתי ומקודש, אלא גם שיח עדין ומכבד, בשפה שאינה גסה ומחפצנת. "אני מרגישה שזה לשם שמים", סיכמה פרינס את המכתם.

הביקורת של גורמים שמרניים בחברה הדתית לא איחרה לבוא, אולי גם בשל הכותרת הפרובוקטיבית שנבחרה לסדרה: TED in bed"" (על שם אתר ההרצאות המפורסם). רב בציונות הדתית, למשל, גינה את עצם קיום האירוע במתחם התחנה בשל מה שכינה "פרהסיה של הדיון ביחסי אישות", דיון שלדידו אמור להתקיים בחדרי חדרים. למותר לציין שלא מעט אנשים צידדו בו.

פרינס עצמה אינה מופתעת מהביקורת. "כמה אתם טומנים את הראש בחול אם אתם לא מבינים שהפרהסיה האמיתית מתרחשת באינטרנט", היא אומרת, "במקום לתת לנו למלא את הקהילה במסרים טובים, יהודיים, מגנים אותנו". אך נדמה שליוזמה יש יותר אוהדים מאשר מלעיזים. "היינו צריכים דווקא להוסיף מקומות לאירוע", מספרת פרינס, "מה שמראה על הצורך שקיים בציבור. הקהילה כבר שם, הייתה ציפייה, ויש בשלות לדיבור על מיניות בציבור".  

והרב עילאי עופרן, רב קבוצת יבנה שישתתף באירוע, תמה: "המיניות היא כוח יסודי בהוויה. איך אפשר להתעלם מזה? אנחנו הרי מדברים כל הזמן על מיניות. לא שמעתי שאומרים לא לקרוא בתורה פרשיות בענייני עריות כי זה דיבור בפרהסיה, או כשלומדים דף יומי – ואנחנו עכשיו באמצע סדר נשים במסכת כתובות, שכולה מלאה ביחסים בין המינים ובעיסוק במיניות – שדורשים לא לדרוש בסוגיות ברבים". העניין הוא, ממשיך עופרן, שכשאין שפה לדיבור על מיניות, נוצרת סיטואציה בעייתית: "או שלא מדברים בכלל, או שמדברים בטעויות, ונוצר ריק שאליו נכנסים הסלנג והתרבות בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט".

מצוקה בנושא המיניות

מאז הוקם מרכז יה"ל לייעוץ ולהדרכה מינית לפני כארבע שנים, זרם הפניות אליו רק גובר. המרכז משמש צומת למידע ולהנחיה: הוא מעניק ייעוץ לזוגות, מדריך אנשי טיפול ועוד. פרינס, דוקטורנטית למגדר באוניברסיטת בר אילן, חוקרת גוף ומיניות לאחר הנישואים.

"התחלתי להיות ערה למצוקה אמיתית בנושא של מיניות כשסיימתי את התזה. מהזוגות הרבים שראיינתי הבנתי שזה לא רק חוסר ידע; כיוון שאין שפה לדבר על זה, יש גם חוסר תקשורת. למשל בנוגע להנאה פיזית".

מיכל פרינס. אין עם מי לדבר

במגזר קיימים גופים נוספים כמו מכון פועה או ינ"ר. אלה מעניקים הדרכה ליועצים ומטפלים, מדריכי חתנים ומדריכות כלות ועוד, אבל לדברי פרינס, "אף אחד מהגופים לא בא ואמר 'בואו נדבר על יחסי אישות'. למשל, נושא הציפיות: האם ראוי לעמת את מה שהגבר מרגיש עם מה שהוא אמור להרגיש? או למשל, האם מה שכתוב בספר מסוים - וקיימים כבר כמה שנים טובות ספרי הדרכה למגזר – שזוג אמור לקיים יחסי מין פעמיים בשבוע, מתאים לכולם? קיים מתח סביב הנושא הזה, וכשפותחים את העניין עם בני הזוג, צריך להבהיר שזה לא-בהכרח מתאים לכולם ולשאול מה מתאים ומה לא מתאים". אפילו מטפלים זוגיים דתיים, טוענת פרינס, מהלכים על קרקע לא-בטוחה בנושא המיני. "יכול להיות שבני זוג הלכו לטיפול זוגי, אבל דיברו על בעיות אחרות בכלל, כאלו שנוגעות לחלוקה במטלות הבית, למשל, או על מתחים אחרים בנישואים. אף אחד לא נוגע בנושא יחסי האישות והמתח סביבו".

לא תשמעי אותי מדברת על סקס

את הצורך בשפה חדשה ובייעוץ היא מסבירה בבלבול הקיים בחברה בכלל, אבל ביתר שאת בחברה הדתית, בעידן שבו החשיפה למסרים מיניים בוטים, ואף לפורנוגרפיה, היא כמעט בלתי-נמנעת; ומנגד, הרטוריקה והשיח הרבני והחינוכי ממשיכים להתנהל בשפה רומזנית המדברת על רוחניות או על קודים הלכתיים. אין זה פלא לכן שהמבוכה רבה. אגב, פרינס עצמה מספרת שהיא משתמשת במודע במושג "יחסי אישות": "כשאני מדברת עם זוג, אני משתמשת בדרך כלל השפה המקובלת בציבור הדתי, ואני אתאים את עצמי לשפה שלהם. המילים ינועו למקום הנעים והנוח, אבל לא תשמעי אותי מדברת על סקס".

הדיבור על מיניות נע כיום בין קטבים. "בצד אחד נמצאת ספרות ההדרכה לחיי אישות, שם השפה נוגעת לחובת הגבר לאשתו ולחובת האישה כלפי הגבר. המילה חובה כאן, בהקשר הזה, היא כמובן בעייתית", אומרת פרינס. ובצד האחר, לדבריה, "בעולם שבו יש חשיפה לפורנוגרפיה, ה'חובות' - מה שצריך לעשות - הן אחרות. וכך הולכים לאיבוד. אנחנו מנסים לגשר על הפער הזה. ביהדות אנחנו אומרים שקיבלנו פה מתנה ראויה מאוד. המיניות היא גם לשם ההנאה, לא רק לצורך הבאת ילדים לעולם".

הרב עופרן מציג את הסלוגן שלו לשיח החדש: "שיח פתוח, בטוח ולא שטוח": "שיהיה אפשר לדבר על סוגיות כואבות ורגישות ואינטימיות ולפרק את הדברים הכואבים, ועם זה, שיהיה בטוח", הוא מפרט, "כלומר, שישמור על גבולות של מבוכה ועדינות. שלא יהיה פשטני, חד-ממדי. לא רק התנהגותי, אבל גם לא רק דיבור על ערכים ועל חוויה פנימית. אני רוצה ליצור מרחב, שפה וכלים שאפשר יהיה לדבר באמצעותם". זה גם הפן שיעלה בהרצאתו באירוע.

לשמור על גבולות של מבוכה ועדינות (פלאש90, צילום: יוסי זמיר)

הרצאתה של פרינס תתמקד בשאלה לאן נעלמה מיניות האישה. "כשמייצרים דמות אידיאלית של אישה יהודייה כשרה – אם ורעיה שמגדלת משפחה, סופר-וומן - נשים נמצאות במרדף ולא מסתכלות פנימה. אין להן רגע לעצור ולומר: 'לא מתאים לנו התקנונים של הצניעות. אנחנו רוצות לתכנן את הילודה בהתאם למה שמתאים לנו'".

לקריאה נוספת על סוגיית המיניות בחברה הדתית 

כל זבוב נהיה פיל

האם הצניעות אינה מסרסת את המיניות? האם הרעיון שגוף האישה מפתה את הגבר ולכן יש לכסות אותו אינו חונק את מיניות האישה? "קל מאוד לתלות את זה בצניעות. יש נשים צנועות שהן עדיין מיניות", עונה פרינס. אך גם היא מודה ש"מה שנהיה מהרעיון של הצניעות לפעמים עובר את גבול הטעם הטוב". היא מוסיפה ומציינת שגם החברה החילונית מגזימה בהתעסקות בגוף. "החברה הדתית-לאומית נחשפת גם לצד הזה וגם לצד הזה. ואז עומדים הצעירים האלה נבוכים ואומרים לי 'זה קדוש ורוחני, ואני אמור ליהנות, ומצד שני, לימדו אותי שגוף זה רע. אז איך עושים את המעבר הזה'?". הרב עופרן רואה בשיח הזה את ההשפעה מהעולם הנוצרי, שלאורך השנים התייחס למיניות כאל חטא וכאל דבר משוקץ ומתועב, וגם בעינינו זה נתפס כך. "התרבות שלנו התנצרה, וזו בהחלט בעיה", אומר עופרן.

גם הוא מזהה צורך גדול בציבור. "הורים ואנשי חינוך פנו אליי ואמרו: 'חסרים לנו כלים'. בדור האחרון היה שינוי משמעותי שקשור בנוכחות המיניות במרחב שלנו, ויש זעקה של הורים ומחנכים. גם יש קול כזה של צעירים וזוגות צעירים שחווים קשיים גדולים מאוד בתחילת המיניות. הם חשים בדידות גדולה, והרבה מהזבובים נהיים פילים, כי לא ניתן להם ייעוץ. האתגר הוא לא רק לשוחח, אלא גם לא לעשות זאת רק מהמקום של פתולוגיה וקטסטרופה ושל קשיים בתפקוד המיני. והשאלה היא אם יש דרך לדבר על מיניות בריאה בממד פוזיטיבי של קרבה ואינטימיות".

הסוגיות שמעלים אנשי יה"ל והרב עופרן אינן זרות לרב בני לאו, העוסק שנים בסוגיות הקשורות במיניות במשפחה, בין שבקרב אנשי חינוך ורבנות, ובין שבכתיבה המחקרית שלו. מבטו על הסוגיה שואב גם מהרקע ההיסטורי והתלמודי. "אני מבין היטב מאיפה זה בא, האנטי-מיניות הבוטה הזאת בחינוך ובחברה", אומר לאו, "ומול זה, את הצורך להכניס לתוך המערכת את הרוגע ואת ההבנה שהמיניות היא חלק מעבודת השם.

חלק מהגישה השלילית כלפי המיניות בחברה הדתית נובעת מדברי הרמב"ם, שלפיהם המיניות היא חרפה. "זה הזרם של הבושה. אם אתה חי בעולם של בושה, המיניות תהיה לעולם מגונה בעיניך. זה בדיוק המקום שבו החוויה הגופנית היא משהו גס ובהמי והאישה בו מוחפצת. חס וחלילה להשתוקק, ללמוד לעשות יותר בהרמוניה, מה פתאום?! אבל זה קיים בתלמוד. ואם אתה יכול לייצר חינוך עמוק לבני נוער שהופך את השפה למשהו עדין ושווה שאין בו בושה, זה מבורך בעיניי". חלק גדול מהפיתוח הזה, מסכים הרב לאו, הוא דרך השפה: "שפה מייצרת תודעה, תודעה מייצרת שפה".

ולבסוף, בצד השמחה שלו על המהלך של מרכז יה"ל, הוא משמיע גם הסתייגות מהאירוע. "אני מקווה שהם יהיו מספיק בוגרים כדי להטמיע את הנושא החשוב הזה בתוך התודעה של בני הנעורים ושל המערכת: מערכת החינוך תחילה, ואחר כך גם המכינות והמדרשות. אני חושש כי בקלות רבה זה יכול להיהפך למיזם לעומתי".

לקריאה נוספת על הדיון התלמודי בהגבלות על יצר המין 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי