האם יש דבר כזה הומור יהודי? ואם כן – האם הוא כולל את האשכנזי והמזרחי יחדיו, או שזה בסך הכול שם נרדף להומור ביידיש? סדרה חדשה בבית אבי חי, "המרזח" שמה, תבחן את כל השאלות הללו ועוד
"אנחנו מנסים לבדוק האם יש דבר כזה בכלל הומור יהודי או שזו סתם מזימה של היהודים להיות מיוחדים", אומר יאיר להמן, שהוא וגדי ויסברט ינחו את "המרזח", סדרה של מופעים ופאנלים קומיים על ההומור היהודי שיתקיימו בבית אבי חי החל מיום חמישי, 10 באוקטובר.
וודי אלן, מתוך "ישנוני" (1973). עקב לו"ז צפוף, נבצר ממנו להגיע לפאנל
להמן מזהה יסודות קומיים כבר במקרא: "לא חסר שם הומור", הוא אומר, "למשל, שרה שצחקה ולכן נקרא בנה יצחק, ועוד כל מיני חומדי לצון בקרב הנביאים. לגבי הגמרא, בכלל אין לי ספק; זה נשמע כאילו היא נכתבה בתוך בית מרזח אחד גדול ושמח". אבל את עיקר הפוקוס הוא יפנה לתקופות מאוחרות יותר. בפאנל יעלו שאלות כמו "האם יש קשר בין ההומור של שלום עליכם לזה המקראי ולזה הישראלי?", תעלה שם גם התהייה אם הומור יהודי הוא כל-יהודי, כלומר, אם הוא כולל את האשכנזי והמזרחי יחדיו, או שמא "הומור יהודי" הוא בעצם ביטוי נרדף להומור ביידיש?
הומור יהודי = הומור הישרדותי
הסטנדאפיסטית הדר גלרון, שרצה כבר כמה שנים עם המופע "קול אישה ערווה", הכולל "הומור יהודי" מובהק, תתארח בערב הפותח של הסדרה בחמישי הקרוב. גלרון רואה כבר בעצם העלאת השאלה של להמן – "האם יש דבר כזה הומור יהודי או שאנחנו סתם רוצים להיות מיוחדים?" – סממן של חשיבה יהודית.
"היכולת להוציא את עצמך מהסיטואציה שבה אתה נמצא ולהסתכל עליה מבחוץ במבט רפלקסיבי היא אחד מאבני היסוד של ההומור היהודי", היא טוענת, "היהודים שרדו מאות שנים בזכות היכולת להביט על עצמם מבחוץ באירוניה ובהומור. יהודים המציאו בדיחות על הפוגרומים בזמן אמת, בשנים שהם קרו. אין מה לעשות, לצחוק על עצמך זה כלי הישרדותי, כלי ששמר על העם היהודי במשך המון זמן".
האמן יאיר גרבוז, שישתתף לצד הסטנדאפיסט מוטי בן ישי בפאנל שיעסוק בהבדלים בין ההומור המזרחי לאשכנזי, מזהה ריבוי תלונות בהומור היהודי ההישרדותי שגלרון מדברת עליו.
"המקור של ההומור המתלונן הוא ריבוי של סיבות להתלונן. פשוט כך", הוא טוען, "ובמובן הזה, ההומור היהודי מעיד על העמדה החלשה של היהודים בתקופת הגלות. זה הומור של חלשים ומכופפים שבעזרתו אני יכול לברר הרבה על עצמי, על הדת שלי, על אמונה וכפייה. ברור שההגדרות אינן הרמטיות, ונדרשת מידה של הכללה כדי להגדיר משהו כמו 'הומור יהודי'. כל בדיחה שמישהו אחד יטען שהיא יהודית קלאסית, מישהו אחר מיד ימצא אותה גם אצל עם אחר, כמו שגם את הקניידלעך אפשר למצוא בהרבה וריאציות בתרבויות שאינן יהודיות, ויש מי שקוראים לו בכלל דים סאם.
"ובכל זאת, אם שמים את ההומור היהודי לצד ההומור הבריטי, למשל, ניתן להבחין בהבדלים ברורים. היהודים מתבדחים על נושאים כבדים כמו חיים ומוות, ואילו הבריטים עוסקים בנונסנס שטותניקי".
למזרחים יש את הכורדים
יאיר להמן, מנחה הסדרההעיתונאי ומספר הסיפורים ג'קי לוי ישתתף, לצד חוקר התיאטרון והיהדות יאיר ליפשיץ, בערב שיוקדש לאלמנט החלמאות בהומור היהודי. לוי סבור שההומור היהודי מהווה את הבסיס להומור המערבי המודרני, כפי שזה משתקף בשתיים מהפלטפורמות הבידוריות הגדולות בארצות הברית - הוליווד וברודווי.
"כשהיהודים יצאו מהגטאות שלהם בתחילתת המאה ה-20 ורבים מהם היגרו לאמריקה", אומר לוי, "העולם עדיין לא היה מודע להומור היהודי. כשאותם יהודים הגיעו לארצות הברית, הם לא הסתגרו עוד בגטאות, אלא התערו בחברה הכללית והיו בין המקימים של הוליווד וברודווי. אני חושב שיש שינוי עמוק ביחס של התרבות המערבית להומור למן הרגע שהיהודים וההומור שלהם נכנסו לתמונה. למשל, העיקרון הזה שאנשים מחייכים כשמצלמה מופנית אליהם, דבר שנראה לנו היום כל כך מובן מאליו, לא היה קיים תמיד. רק מהמאה ה-20, כשהוליווד וברודווי קמו, האינסטינקט של אדם בבואו לעמוד מול מצלמה הפך להיות חיוך".
לוי טוען שהחלמאות היא דווקא האלמנט הפחות אקסלוסיבי של ההומור היהודי, "משום שלכל עם יש את הבדיחות שלו על הטמבלים שלו. במקרה של היהודים, זה מצחיק אותנו במיוחד כי אנחנו רואים את עצמנו כעם הספר החכם, וכשנמצא כבר היהודי המטומטם, אז הוא מטומטם עד הסוף, מכל הלב. הדמות החלמאית מצחיקה כי היא חסר מודעות עצמית. היא מתנהלת בטמטום ולא מודעת לזה שהיא כזו; היא חסרת אירוניה".
נראה שמכל העדות היהודיות, העדה הפולנית נהיתה למותג בהומור היהודי מבחינת הבדיחות על חשבונה. גרבוז, שבשנות ה-90' פרסם את הספר הקומי "תמיד פולני", טוען ש"אימא פולנייה היא בעצם אימא יהודייה, אבל מכנים אותה פולנייה", הוא אומר.
"ישנן שתי בדיחות בקשר לפולנים: ישנן הבדיחות הגזעניות נגד הפולנים, שמוציאות אותם מטומטמים והומצאו בכלל בארצות הברית בקשר למהגרים מפולין, וישנן הבדיחות על האימא הפולנייה הדאגנית, שהיא יכולה להיות פולנייה או רוסייה או פשוט דוברת יידיש.
"לגבי העדות המזרחיות, איכשהו, אנשים שוכחים שהרבה סיפורים ומעשיות קומיות מהמזרח היו קשורות ליהודים. ג'וחא, למשל, נתפס שנים כדמות מזרחית נלעגת, אבל לאו דווקא דמות יהודית. חלק גדול מההומור היהודי המזרחי נתפס כהומור ערבי מבלי שאפשר לשים את האצבע על יהדותו".
"המרזח" - מה יותר טוב, אלכוהול או חלב?
אם ג'וחא הוא מעין מקבילה של הרשל'ה האשכנזי – מושא אווילי לבדיחות יהודיות – לוי טוען שאין ביהדות המזרח מקבילה לחלם, אותה עיר אשכנזית גנרית הנחשבת מקום מושבם של יהודים טיפשים ומשעשעים. "מה שכן, למזרחים יש את הכורדים", הוא אומר, "שזה דבר חדש יחסית, שצמח רק כשהמזרחים הגיעו לארץ. בהומור הירושלמי, בעיקר, הכורדים התקבעו כמושא לבדיחות, מכיוון שהם הגיעו ממקומות נידחים יחסית. אז כמו שהאמריקאים סיפרו בדיחות על הפולנים ועל האנגלים ועל האירים, כך היהודים המזרחים על הכורדים.
"מה שמאפיין את הבדיחות על הכורדים, וכן על חלם, היא התמימות של מושאי הבדיחה. הם יותר נאיבים מאשר טיפשים. אגב, את רוב הבדיחות על הכורדים בחיי שמעתי מכורדים. אין סממן מובהק מזה להומור יהודי - היכולת לספר בדיחה על חשבון עצמך".
