ההיגיון נשאר בש"ג: "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט מכונן

"אפס ביחסי אנוש", סרטה של טליה לביא, הוא תופעה מסעירה בקולנוע הישראלי. כולו רוח רעננה וחדשה שמטלטלת את הקיים. הסרט עוסק בצה"ל, אבל מזווית שאנחנו פחות רגילים לראות על המסך – חיילות שלישות בבסיס בדרום הארץ. כמו כל דבר בצבא, גם הסרט מחולק לשלושה חלקים: שלושה סיפורים עוקבים, שבמרכזם שתי חיילות – זוהר (דאנה איבגי המופלאה, בעוד תפקיד לפנתיאון) ודפי (נלי תגר). הראשונה היא מש"קית הדואר של המשרד והשנייה היא מש"קית גריסת נייר, מאחר שזה התפקיד היחיד שהצליחה לעשות כמו שצריך. החלום של דפי הוא להצליח לעבור לקריה, ואילו זה של זוהר מתמקד בעיקר בלשבור שיא חדש ב"שולה המוקשים". הן החברות הכי טובות, אבל שרשרת של אירועים מפתיעים ומוזרים גורמים להן לנוע במסלולים נפרדים ולבחון את הקשר ביניהן.

ראשית, מוכרחים לציין שזה אחד הסרטים המצחיקים ביותר של השנים האחרונות. רצף בלתי נגמר של פאנץ'-ליינים מבריקים ושנונים שיוצרים קאלט מיידי. הציוד המשרדי האפור מתעורר לחיים בדרכים שלא דמיינו כאשר אקדחי הסיכות וגזירי הנייר נהיים לשדה קרב של ממש. הסרט נשען על המסורת הקולנועית שאליו משתייכים סרטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" או "MASH"; הוא מציג את כל מה שכולנו מכירים שקיים בצבא אבל מוזר שקיים. עם זאת, הוא מביא חידוש מפתיע לז'אנר באמצעות רצף של אירועים עלילתיים אבסורדיים עד הזייתיים. האידיאולוגיה והביקורת שבלב הסרט אינן נמצאות רק ברמת האמירה, אלא מתבטאות גם בעלילה. סרט שמדבר על אבסורד מוכרח להיות אבסורדי גם במבנה ובאירועים שבו.

כוחו הגדול של הסרט הוא בכך שהוא חורג ממסגרת העיסוק בצבא ונוגע בשורשים עמוקים יותר של ההוויה האנושית. הוא מעורר מחשבה אמיתית לגבי התפקיד שלנו בעולם ובחיים של אנשים אחרים: מה אנחנו צריכים לעשות כדי להיות חשובים או בעלי משמעות? בכך הוא מצליח להגיד משהו אמיתי על רוח האדם מבלי להיכנע לכבדות, אלא דרך ההומור והכיף המתגלגל שלו. הסרט גם אינו נמנע מלגעת בנקודות אפלות, בעיקר בנוגע ליחסים בין גברים לנשים. דווקא השילוב הזה בין הקליל לכואב הופך אותו ליצירה מעניינת ושלמה.

סרט נשי

עוד נקודה מהותית בסרט היא ההגדרה הבסיסית שלו כסרט נשי. כל הדמויות החשובות בו הן נשים; נתון נדיר בנוף הקולנוע הישראלי, ויכול להעיד על כך "מבחן בכדל" – צורת בדיקה לשיוויון מגדרי בטקסטים: כדי שסרט יעבור את המבחן, הוא צריך לעמוד בשלושה תנאים מרכזיים – צריכות להיות בו לפחות שתי נשים שיש להן שם; שתי הנשים צריכות לדבר זו עם זו; ונושא השיחה ביניהן לא יכול להיות גברים. זה נשמע פשוט, אבל תתפלאו עד כמה הרוב המוחץ של הקולנוע המוכר אינו מתקרב לכך אפילו. הסרט הזה עובר את המבחן בקלילות. זה משמש בסיס לעיסוק המרגש באמת שלו באחווה ובחברות נשית; הוא מציג את הצדדים הלא מתייפיפים שלהן, ובהם שנאה, קנאה וכל הלכלוך. עם זאת, הוא מוצא גם את היופי בתוך כל זה ומציג חיבור נשי עמוק ומורכב.
 

 
"אפס ביחסי אנוש", הטריילר
 

יוצרת הסרט טליה לביא משקפת ומובילה שתי מגמות מתחדשות בקולנוע הישראלי. בשנה החולפת היינו עדים למבול של סרטים שמאחוריהן במאיות ותסריטאיות, והוא צפוי להמשיך גם בשנה הקרובה. אפשר לציין כדוגמאות את "בורג" של שירה גפן, "הרחק אפס ביחסי אנושמהיעדרו" של קרן ידעיה, "ההיא שחוזרת הביתה" של מאיה דרייפוס, "אנשים כתומים" של חנה אזולאי-הספרי ועוד רבים וטובים. זה ייחודי ומשמח, לנוכח מיעוט הבמאיות בקולנוע הישראלי והבינלאומי ככלל.

• " ראשית מוכרחים לציין שזה אחד הסרטים המצחיקים ביותר של השנים האחרונות. רצף בלתי נגמר של פאנץ'-ליינים מבריקים ושנונים שיוצרים קאלט מיידי. הציוד המשרדי האפור מתעורר לחיים בדרכים שלא דמיינו כאשר אקדחי הסיכות וגזירי הנייר הופכים לשדה קרב של ממש " מגמה נוספת היא הגל הבועט של הקולנוע הישראלי הצעיר. בשנה-שנתיים האחרונות אנו עדים לסרטים, בעיקר של יוצרים חדשים יחסית, שמנסים להשתחרר מהקו הקיים ולהתכתב עם קולנוע אחר ומפתיע. ניתן לציין כדוגמה מובהקת לכך את "מי מפחד מהזאב הרע", ששאב את השראתו מסרטי הנקמה הקוריאניים. כמו "אפס ביחסי אנוש", מדובר בקולנוע חתרני ואמיץ שאינו מפחד לטלטל את הסירה. מרגש שסרטים כאלה נעשים וזוכים להצלחה ולאהבת הקהל.

"אפס ביחסי אנוש" רק מתחיל את המסע שלו בבתי הקולנוע, אבל כבר מסתמן כלהיט גדול בקופות, ועתיד לסלול את הדרך להרבה סרטים אחריו.  מדובר בסרט מכונן, לא פחות. קולנוע מצחיק באמת, בלתי מתפשר ובעל אמירה אמיתית לגבי הרוח האנושית. נותר רק להוריד את הכובע בפני טליה לביא, שבסרט הבכורה שלה מביאה קולנוע אחר וחצוף שכל כך חסר לנו כאן ומצליחה להגיע לפסגות כאלה. זה הזמן שלה ושל כל מי שאוהב קולנוע ישראלי.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי