ליפסטיק על ספר תורה

מבט משועשע. גולדמן מקובל לחשוב שהעולם היהודי בעבר היה נעדר אסתטיקה ושיצירה חזותית לא היתה חלק אינטגרלי ממנו, לפחות עד העת המודרנית. יש אמנם אמת בטענה הזאת, אך ההכללה הגורפת חוטאת לאמת. למעשה, התפיסה הזאת ניזונה מהגישה הנפוצה בקרב אנטישמים באירופה, שעל פיה יהודים הם בני אדם פגומים, קורבנות של תנאי חייהם ועבדים לספר, ועל כן אין בכוחם ליצור אמנות - כך, למשל, טען המלחין הגרמני ריכרד ואגנר במסה "היהדות והמוזיקה", שפורסמה בשם בדוי בשנת 1850 ושוב בשמו המלא ב-1869. התפיסה הזאת הופנמה על ידי הוגי הציונות וקיבלה ביטוי ברור גם בדבריו של הוגה הדעות הציוני מרטין בובר.

התרבות היהודית, מעצם טבעה, עוסקת בריטואלים המהווים חלק מחיי היומיום, ועל כן נוצרו בה עשרות טיפוסים של כלים וחפצים מותאמי תרבות. על אלה אמנם מוכלת לרוב ההגדרה של אוּמנות ויודאיקה, ולא אמנות, אבל עובדה היא שחשיבה אסתטית ברוח הזמן תפסה חלק מרכזי בעבודות העיצוב הללו. גם בעת המודרנית, כפי שציין החוקר קלמן בלנד, לא התכחשו הוגים יהודים למופעים ויזואליים, אך בד בבד גם לא נכנעו להבניות המודרניות של האמנות כדת בפני עצמה.

ברוח הדברים הללו, שלושת היוצרים המציגים בתערוכה "זימון", המוצגת כעת במשכן לאמנות עין חרוד, באים מתחום הגרפיקה או עיצוב המוצר, אך פועלים בזירת  האמנות.

תרי"ג נרות

במשך שנים נתפסה הגרפיקה בישראל כתחום שאינו מתחבר לשדה האמנות הגבוהה, ומבקרים נזפו לא פעם באמנים שהעבירו עקרונות מתחום הגרפיקה ליצירתם. עבודותיו של דוב אברמסון משדדות את הדיכוטומיה הזאת. אברמסון בא מתחום העיצוב הגרפי (הוא בוגר האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל), ובמקביל פועל בזירת האמנות. הבעתו החזותית אינה אילוסטרטיבית בלבד - היא מכוונת גם להיגד שאינו מתיימר לאייר, להסביר או להנכיח נושא, אלא לקיים דיון עצמאי במהות העניין ובחוויה שלו. יצירתו של אברמסון עוסקת לא פעם בבדיקת הגבולות שבין קודש לחול, ובעיקר בהלכה היהודית על גבולותיה ורבדיה השונים. העיסוק בהלכה ובמצוות נוגע במהותו של העולם היהודי, שכן "עול מצוות" - לטוב ולמוטב - הוא נושא ראשון במעלה בכל דיון בתרבות היהודית. עיסוק אמנותי זה משלב עיון ביקורתי עם מחויבות תרבותית עמוקה - עולם היהדות נבחן בכלים הנובעים מהשיח הכולל של הפוסט-מודרנה, ואי לכך עולים נושאים העומדים על הפרק בשיח התרבות הכללי.

המפגש שיוצר אברמסון בין אמנות להלכה מעלה שאלות אודות מחויבות יומיומית, על מגבלותיה ותפארתה, ובחירה חופשית ביחס לעולם המצוות, וכן דילמות כגון הרלבנטיות של ההלכה והאפשרות לקיום אישי נאות שלה. לא פעם עושה אברמסון שימוש בטכניקה של פרגמנטציה, דהיינו, שבירה ופירוק של השלם לגורמיו. השבירה הזו מדגישה מקטעים ומאפשרת נראוּת לחלקים שאמנם מרכיבים את השלם, אך בדרך כלל נותרים שקופים.

בתערוכה בעין חרוד מציג אברמסון, בין השאר, פרטים מהיצירה "נר מצווה", הכלולה באוסף המוזיאון היהודי בניו יורק. המיצב הקומוניקטיבי מבקש להציב אלטרנטיבה חזותית למניין המצוות - על גבי שולחן מוצבים 613 נרות נשמה, שעל כל אחד מהם מצוינת מצווה אחת ממניין המצוות. על כל נר מודבקת תווית, ועליה סמלים המציגים את פרטי המצווה. במעשה זה יצר האמן טרנספורמציה ממדיום המילה הכתובה, שבו השתמשו מוני המצוות בימי הביניים, למדיום חזותי. הנכחת המצוות בחפצים (נרות) מעוררת רצון לשלוח יד, למיין ולברור את הנרות-מצוות. אופן ההצגה יוצר גם תחושה של פרגמנטציה, שכן כל מצווה עומדת בפני עצמה. תחושה זו עומדת בסתירה למגמתם של מוני המצוות וספרי ההלכה הקלאסיים, שיצרו קודקס שלם ומחייב. 

עקרונות מתחום הגרפיקה. אברמסון

"וידוי", עבודה נוספת המוצגת בעין חרוד, הוצגה לאחרונה בתערוכת "שבר ותיקון" של קרן עדי (בית האמנים, ירושלים,אוצרות: אמילי בילסקי ואביבה קט-מנור). העבודה היא קסילופון בעל 22 קלידים, שעל כל אחד מהם חרוטה מילה מתפילת הווידוי, הנאמרת בזריזות בבתי כנסת בכל יום אך מקבלת מקום מרכזי ואף ניגון מיוחד בתפילת יום הכיפורים. ההכאה על חטא, שמתבטאת במנהג של הכאות אגרוף קלות על החזה בעת אמירת התפילה ביום כיפור, מומרת בעבודה בהכאה בקלידים, המייצרת ניגון חדש של שמחה ותיקון.

עבודותיו של אברמסון נובעות משיח אמנותי פלורליסטי במהותו ונסמכות על התפיסה של מות היוצר והמחבר. העבודות נוקטות במעין עמדה נייטרלית, אקט היוצר מצע פתוח ורחב ומאפשר אתגור של נושא לחיוב או לשלילה באופן הנתון לשיפוטו של הצופה. כך הופכים היוצר, היצירה ומבטו של הצופה לצלעות שונות המתחברות לכדי ישות אחת - היצירה המושגית עצמה ומשמעותה. הטקטיקה הזאת נשענת על התובנה שהמתח בין קודש לחול ובין הדתי לחילוני אינו מתח המבדיל בין ישויות שונות בלבד, אלא מתח אימננטי פנימי, שלו כוח להפרות את האדם (המאמין והלא המאמין) עצמו.

חקרני וחתרני

יש המכנים את אחת הנטיות הבולטות במגמת העיסוק ביודאיקה בשדה האמנות בשם "יודאיקה טוויסט". האופן שבו ה"יודאיקה טוויסט" מקרבת את האמנות היהודית העכשווית אל תמות והלכי רוח המוכרים מהספרות, הקולנוע והתיאטרון היהודי המודרני הוא מעניין. במחקר כבר עמדו על כך שהיצירה היהודית המודרנית - ממנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, יצחק בשביס-זינגר ועד וודי אלן והאחים כהן - ניחנה לא פעם ברוח ביקורתית וחתרנית, לעתים קרובות תוך שימוש באלמנטים קומיים ובהומור עצמי. עבודותיו של קן גולדמן, מעצב הפועל בזירת האמנות, מתחברות לא פעם למגמות אלה. היצירות מחברות קצוות שאינם נתפסים לרוב כחלקים במכלול הרמוני. הן ניחנות ברוח שטות, בשובבות ובמבט משועשע מחד גיסא, ומאידך גיסא טומנות בחובן דיאלוג חי עם עולם מסורתי רב רבדים - דיאלוג שאינו נמנע ממבט חקרני, חתרני ומערער. כך נבחנים אצלו נושאי זהות, מגדר, ופולחן במבט מחודש.

בתערוכה מוצגות מגוון מעבודותיו של גולדמן, לדוגמה, מעיל לספר תורה שעליו הטביע נשיקות בליפסטיק אדום, הרומז למנהג המקובל לנשק את ספר התורה בבית הכנסת בשעה שהוא חולף על פני הציבור בדרכו אל הבימה וחזרה ממנה. האקט הקומי ברור, אך מעבר לכך העבודה מהדהדת את העובדה שבבית הכנסת המסורתי כמיהתן של נשים לספר התורה אינה יכולה להתממש, שכן הן רשאיות לצפות בו רק מאחורי מחיצה. הפן הארוטי שבטביעת השפתיים על פני הבד מזכיר אמנם את המטאפורה הנפוצה של יחסי כנסת ישראל והתורה, אך גם את העובדה שמאז ומעולם תשמישי מצווה מטקסטיל לבית הכנסת (פרוכות, מעילים לספר תורה וכו') נוצרו בידי נשים, לא פעם תוך שימוש חוזר באריגי בגדי נשים שבלו. כך מכניס גולדמן לשיח ההלכתי את שאלת הארוטיקה המוטמעת בתשמישי המצווה. בנושא זה כתב אחד מחשובי פוסקי ההלכה האשכנזים במאה ה-16: "דבגדי צבע [של] אשה מביאים לידי הרהורים ואם כן עשויין ליצר הרע ואין ראויין לתשמישי קדושה".

דבקות וכמיהה

העבודות האילוסטרטיביות ביותר בתצוגה הן של  אריק וייס. וייס מציג תצלומים שנכללו גם הם בתערוכת קרן עדי האחרונה לצד וריאציה חדשה על היצירות הללו. היצירות שהוצגו בתערוכת קרן עדי הן תצלומים של מעין מומיה או גולם מכוסים בנייר דבק לבן, וגם תצלום של יד שנייר הדבק הלבן הכרוך עליה מאזכר רצועות  תפילין. על נייר הדבק הודפסו המילים "ובו תדבק" עם ניקוד וטעמים, כמקובל בדפוסי התנ"ך. העבודות הללו נידונו ארוכות במאמר שפרסמו חוקרת האמנות גל ונטורה והארכיאולוגית וההיסטוריונית של האמנות רוני אמיר בגליון החדש של כתב העת המקוון "פרוטוקולים - היסטוריה ותיאוריה", שיוצא על ידי היחידה  להיסטוריה ותיאוריה

עבודות אילוסטרטיביות. וייס החוקרות משוות את עבודתיו של וייס לתפיסה שעמדה ביסוד יצירת המומיות המצריות ולאחריהן יצירות נוצריות, ואף משוות את העבודות לתפיסות עולם שונות ולאיקונוגרפיה תואמת ביצירה הפמיניסטית. למעשה מצאו החוקרות פער גדול בין התפיסה העתיקה לבין התפיסה שעולה מעבודתו של וייס: "בעוד המצרים קידשו את החזרה הכפייתית כהגנה מפני החידלון, אמנים עכשוויים רבים מנסים בתזזיות לזכות בחמש-עשרה דקות התהילה הנובעות מחידוש מתמיד". לדבריהן, וייס אמנם מנסה להמחיש את ממד התיקון הטמון בדבקות באל, אלא שלמעשה  ה"חי-מת" המופיע ביצירתו מעלה תהיות בנוגע לתוצאות הדבקות הזו, ש"עוקדות את האדם בכוח אמונתו ונדמות כממיתות אותו במקום להחיותו".  

יצירה חדשה של וייס המוצגת בתערוכה ממשיכה את אותו מהלך: זהו תיק לספר תורה מאוסף המוזיאון, שנכרך בנייר דבק עם ההדפס "ובו תדבק". גליל הדבק היומיומי חובר לטקסט המקודש, אבל שניהם גם יחד אוסרים את ספר התורה ויוצרים מעין מטפורה לדבקות ולכמיהה, שיכולות גם לייצר צמצום, סגירות ואפילו מחנק.

"זימון" מוצגת ליד תצוגת הקבע באגף היודאיקה של מוזיאון עין חרוד. היצירות בתערוכה הן בהגדרתן מושגיות, קונספטואליות, אך למרות זאת הן מתחברות באופן ישיר לעולם היצירה היהודית הפלסטית לאורך הדורות, שעסק, כאמור, בעיצוב מוצר - תשמישי מצווה, תשמישי קדושה וכלים מותאמי תרבות. עבודות אלה מקיימות דיאלוג עם האסתטיקה והפואטיקה של עולם ההלכה והמחשבה של יהדות זמננו. לצד הומור ופלרטוט עם גבולות החוק, מתגלה שם לא פעם התייחסות דיאלוגית למושגים ולקריטריונים הלכתיים, כמו גם תובנות ביחס למהות המנהג, החוק והמשפט היהודי. המונח "זימון" אמנם קשור למנהג של הזמנה לברכת המזון שנאמרת  בסוף הארוחה, אבל דומה כי התצוגה דווקא מסמנת את תחילתה של דרך, שהיא אולי גם הבטחה לעתיד.

"זימון - תערוכת אמנות יהודית עכשווית", המשכן לאמנות עין חרוד. אוצרת: דבורה ליס