א.
ובבוקר שאחרי, אל מול פיד הפייסבוק הגועש משמחה ומעצב על תוצאות האמת, כתב לי חבר קרוב (ואשכנזי) שהוא לא מאמין ש"זה" עדיין נושא שבגללו מוכרעות מערכות בחירות בישראל. כשהוא כתב "זה", הוא לא התכוון לאיראן או למשבר הדיור – הוא בסך הכל ניסה שלא להסתבך בפוליטיקלי-קורקט של המתח העדתי שרק עולה מאז יום שלישי האחרון.
אפשר להבין את ההפתעה שלו: "זה" היה אמור להיפתר במלתעות כור ההיתוך הבן-גוריוני ולא להטריד יותר את החברה הישראלית, בטח לא בשנת 2015. אלא שהמציאות מסרבת להניח את "זה" בצד: כבר מזמן לא הייתה כאן מערכת בחירות שהנושא העדתי היה חלק כל כך מרכזי בה. אולי מאז המערכת של 1999 שהביאה את ש"ס ל-17 מנדטים בזמן משפטו של אריה דרעי, והציגה את איציק מרדכי כמועמד מזרחי ראשון לראשות הממשלה.
אבל האמת היא, שנכון ללכת אל השוואה רחוקה יותר רחוק בציר הזמן הישראלי; המהפך של הליכוד במערכות הבחירות של 1977 ו-1981, וקו השבר החברתי-עדתי שנמתח מאז ומסרב להתקפל. אפשר להתחקות אחריו "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז בכיכר מלכי ישראל כמו גם בנאומו של יאיר גרבוז באותה הכיכר (ששינתה בינתיים את שמה לכיכר רבין). טופז הלעיז כנגד תומכי הליכוד המזרחים שהם "בקושי שין גימלים", וגרבוז התנשא על אותם "המושחתים והנהנתנים החזיריים.. מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים". שניהם, יהודים בני אותו השבט, הרגישו שגנבו להם את המדינה. "איך זה שהקומץ שולט בנו?" שאל גרבוז רטורית את הקהל שבא לעצרת, "איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הוא, הקומץ, נעשה לרוב?"
ב.
מי שבחרה במוצהר לדבר בשם הקומץ הייתה מפלגת ש"ס, בהנהגתו החוזרת של אריה דרעי. אחרי שנים בהם הדגש המפלגתי התרכז בתורה ובגזרתה, חזרה המפלגה לדבר על זהות מזרחית. "הספרדים", שם הקוד התורני לעדות המזרח (שהוא גם שמה הרשמי של המפלגה: "התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה") נזנח לטובת הסלוגן: "מזרחי מצביע למזרחי"; דרעי עצמו חזר להשתמש בשמו השני "מכלוף" כהצהרה זהותית; וקמפיין "השקופים" לא אפשר לפספס את הצד העדתי של המעמדות.
האסטרטגיה הזאת גרמה ללא מעט פמיניסטיות, אינטלקטואלים ופעילים חברתיים מזרחים (כמו שירה אוחיון, אופיר טובול ופרופ' סמי שלום שטרית) להצהיר על תמיכה במפלגה, תוך שהם מעדיפים להתעלם מכמה מהבעיות הבולטות ברשימה (כמו היעדר נשים) לטובת המחאה המזרחית ו"החזרת עטרה ליושנה".
המתח העדתי היה גלוי גם בעימות ראשי המפלגות שערכו בחדשות ערוץ 2. יאיר לפיד, בשר מבשרה של האליטה, הזכיר לדרעי את העברות בהן הורשע ואמר שצריך "לשקם אותו". דרעי טען בתגובה שאם שם משפחתו היה כשם ידידו של לפיד, אהוד אולמרט, לפיד היה מדבר אחרת או לפחות שוקל מילים, וחף מהתנשאות. אבל גם דרעי, בתורו, הפגין התנשאות מול ראש "הרשימה המשותפת" איימן עודה שהציע לו "לבנות ברית של מדוכאים מול הפריבילגים", וענה לו בביטול פטרוני ובהצעה לשנות גישה וסדר עדיפות. השאלה מי הם "המדוכאים" ומי הם "הפריבילגים" עלתה לאורך כל מערכת הבחירות.
ג.
בניסיונם לתרץ את הפער בין ההבלים שפלטו לאורך שלושת החודשים האחרונים ובין תוצאות האמת בקלפי, טענו הפרשנים הפוליטיים שבישראל חיים "שני שבטים"; עם קרוע לכאורה שנחצה בין מדינת תל-אביב ולווייניה במישור החוף למדינת ישראל האמיתית המורכבת מירושלים ומעיירות הפיתוח. כאילו שאנחנו זקוקים לבחירות בשביל להבחין בכך.
 האשמות גזעניות. תומכי ביבי (פלאש90, מרים אלסתר) |
"השבט השחור" – תושבי הפריפריה והשכבות החלשות שהצביעו "רגשית" ל"מפלגה שמקפידה לדפוק אותם" משל היו עדר ממושמע ונבער המשלשל פתקים בקלפי בפקודות אס.אם.אס – הואשמו בידי חלק מהפרשנים כמי שאחראים להפסדו של "השבט הלבן" בראשותו של הרצוג. "העם רוצה ביבי ושוקולד" טען מִים פופולארי שרץ ברשתות החברתיות, ואליו הסופרת אלונה קמחי הייתה ישירה יותר וכתבה: "תשתו ציאניד ניאנדרטליים מזויינים. ניצחתם".
זעם ההפסד, גרר מחאה אינטרנטית שכותרות האתרים כינו כ"קמפיין 'לא לתת' ששוטף את הרשת"; "עונש" לאנשי לשכבות החלשות על ההצבעה לנתניהו, שדורש להפסיק עם הסולידריות והתרומות עבורם בואכה חג הפסח. כדי להטיל ספק האם אכן מדובר ב"קמפיין" (דף הפייסבוק של "הקמפיין" קם, כמובן, רק אחרי מבול הפרסומים בתקשורת). ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכל אותם האנשים שהצהירו אמונים למדינת העיר הלבנה. "מהיום כל אחד דואג לעצמו" הצהירה גולשת אחרת בסטטוס שמייצג היטב את רוח הדברים; "אל תספרו לי על משכורות מינימום ועל אנשים שלא גומרים את החודש או על מפוטרים בדרום. לא רוצה לשמוע על ילדים רעבים ועל חד-הוריות במצוקה, על עובדי קבלן מתוסכלים ועל פנסיה נשחקת. אל תתקשרו לבקש ממני תרומות, ואל תספרו לי כמה רע לכם, תסתדרו לבד, אנחנו ילדים גדולים, נתנו לנו פתק להצביע, העם אמר את דברו, בוקר טוב ישראל, בוקר טוב תל-אביב".
ד.
לתוך ההמולה הזאת התפרץ, כהרגלו, פרופ' אמיר חצרוני, "טרול" פרובוקטיבי שמשמש כמרצה (בחופשה) מאוניברסיטת אריאל שבשומרון, ולקח ברצינות רבה את הקלישאה ש"לא משנה מה יכתבו עלי בעיתון, העיקר שיאייתו את שמי נכון". חצרוני הוזמן לאולפן של "הבוקר של קשת" לאחר שכתב בדף הפייסבוק שלו כמה סטטוסים מתסיסים על הבחירות, ששיאם היה בהצהרה הבאה: "אילו היינו צעירים בשישים שנה, ואילו הייתי אוחז בתפקיד ממלכתי ראוי לי, למידותיי ולכישוריי - הייתי מתנגד חד משמעית להעלאתם ההמונית של יהודי המזרח ללא סלקציה מתאימה שתבטיח כי כעבור שישים שנה לא יהיה רוב לימין ולא יהיה קהל לעמיר בניון" (אגב, לידיעת הפרופסור, סלקציה בהעלאת יהודי המזרח הייתה גם הייתה).
וכך התיישבו לו חצרוני באולפן של יואב לימור וגלית גוטמן, כשמולו ניצבת אשת התקשורת אמירה בוזגלו. העימות בין השניים הוביל כצפוי לדו קרב מילולי: בוזגלו טענה שחצרוני כ"פשיסט" ו"גזען", וחצרוני ענה בתגובה "ששום דבר רע לא היה קורה אם ההורים שלך היו נשארים במרוקו ונרקבים שם". יואב לימור טען שהוא מתבייש בדבריו של חצרוני, ומשהאחרון מיאן להתנצל אף דרש ממנו לצאת מהאולפן. עם זאת, קשה להתרשם מהעמדה המזדעזעת שלו כאשר ברור שלשם כך הובא טרול כמו חצרוני לאולפן. כך או כך: הרשת געשה, ובצדק, ותביעות דיבה וחקירה משטרתית עומדות בדרך.
אלא שכאן נשאלת השאלה הלא נעימה, ובכל זאת, שאלה שראוי להישאל: האם חצרוני הוא בסך הכל הילד מבגדי המלך החדשים שמעז להגיד בדרכו המגוחכת את מה שחושבים רבים אחרים ואינם מעזים להגיד בקול? אם אפשר להמר, גם בבחירות הבאות "השד העדתי", אותו ביטוי מטופש ששוכן לכאורה בתוך בבקבוק מטאפורי, יצוץ ויעלה. אולי ברגע שיראה פחות כ"שד" דמוני ויותר כמציאות שדרושת תיקון והתבוננות, נוכל לעזוב את "זה" ולעבור "לשלב הבא".
