מה אפשר ללמוד משובר קופות הוליוודי על היחס לקורבן, על סוגיו השונים?

לא נעים להודות, אבל התורה מאוד אוהבת קורבנות. בשעה שהאדם המודרני, לרבות המאמין המודרני, מתקשה לעכל את חיבתה של התורה לפרקטיקה הכוללת זביחת בעלי כנף והולכים על ארבע (ולפעמים מתקשה לעכל אותם עצמם), מעניק ספר הספרים דגש ניכר לחיבת הבשרים האלוהית. ב-2,000 השנים האחרונות, ובאדיבותו של יוחנן בן זכאי, תפס בית הכנסת את מקומו של בית המקדש, התפילה - את מקום הקורבנות, והערגה הדומעת - את ניחוח הדם. קורבן העולה ירד. קורבנות ועקידות נהפכו למגשי כסף, לסמל שרוקן מתוכנו המקורי, תודה לאל.

 

אך יש מקום אחד שבו עדיין נוכח המזבח. סרטים רבים כוללים בשנים האחרונות סצנות קורבן קשות, וצופה קולנוע לא זהיר עלול להיתקל, ככה סתם, במאכלת בפעולה בקלוז-אפ. גם חיבתם של יוצרי קולנוע לסיפורים מקראיים ונטייתם להלביש את כוכבי הוליווד באדרות תנ"כיות מוכרות מסייעת למגמה זו. יוצרי המדרשים הקולנועיים העכשוויים כדוגמת רידלי סקוט ב"אקסודוס – אלים ומלכים" או, להבדיל, יוסי מדמוני ב"מקום בגן עדן", בוחרים להישיר מבט אל המוות החייתי, ואנו, הצופים, נאלצים, שוב ושוב, להשפיל את עינינו.

 

צמחונים בעולם קרניבורי

 

הקורבן, לסוגיו השונים, עומד גם במרכז סרטו המטלטל של דארן ארונובסקי "המבול" (במקור – "נח"), עיבוד לסיפור המוכר מראשית בראשית. כשיצא הסרט אל המסכים, לפני כשנה, התקשו צופים רבים להבין מה רוצה מהם ארונובסקי. "המבול" לא היה ספקטקל קולנועי בנוסח "עשרת הדיברות" ו"נסיך מצרים", אפקטים היו בו במשורה, סיומו נשאר פתוח ולא ניתן היה לשאוב נחמה מן היכולת המוכרת לעודד מן היציע את הטובים המוחלטים במאבקם ברשעים הגמורים.

 

נח, גיבור הסרט, הוצג כדמות מורכבת. מסירותו המוחלטת לאל עוצבה בו כעניין בעייתי למדי. בדומה ליושב במרומים, אוטמים בסרט גם יושבי התיבה האטומה את אוזניהם מלשמוע את זעקותיהם של הטובעים. נח, אשתו ושניים מבניו משתפים פעולה עם חיסולה של האנושות - פועל יוצא מהשתררותה של מידת הדין האלוהית, שאותה מקבלים מרבית הגיבורים בלא עוררין ובצייתנות מעוררת אי נוחות.

 

רגישותם לחיבתם של שכניהם לאלימות ולדם מומרת באדישות גמורה כשמדובר בדמם המוקז של אותם שכנים עצמם. צמחונים בעולם קרניבורי, הם מבקשים להציל את כל חיות היער מגורל טעים, ממוות. במידת הרחמים הם דנים את כל מיני החי, רק לא את המין האנושי. הם מסתייגים מקורבנות, אלא אם כן מדובר בקורבנות אדם.

את התביעה לחמלה בוחר ארונובסקי להשמיע דווקא מגרונה של דמות המושמצת במקרא עד עפר: בנו של נח חם. הוא בוחר להציג את חם כבן האחר, הבן שמתקשה לקבל בלא עוררין את מוסכמותיו החינוכיות. בנוקשותו האידיאולוגית של אביו הוא נתקל שוב ושוב, ואת תביעותיו לציית לו ולאלוהיו אינו מוכן לקבל. את שיקול הדעת של הסלקטור בכניסה לתיבה, המאפשר כניסה לחרדון ולשיבוטה אך אוסר על כניסת ילדי זרים למועדון הסגור, הוא דוחה בשתי הידיים. את המרד באביו הוא יבטא בצורה שאין צלולה ממנה: הוא יפגע באחת מן החיות הנמצאות על התיבה ויעלה אותה קורבן.

 

בכך יבטא חם, גיבור הסרט האמיתי, את סלידתו מן הגישה המקדשת, בשם אהבת האל, את השנאה לאדם החוטא. כל אדם ראוי לחמלה. כל גזרת מוות ראויה למאבק ולמחאה נמרצת. הצמחוני המאיים באלימות על אוכלי הבשר אינו שונה מן המאמין הקדמון המבקש לכפר על חטאיו באמצעות הקזת דמם של תורים וכבשים אל המזבח. מקומם של בני היונה, גורס ארונובסקי, אינו על המזבח, אלא בשמים, עם ענף זית בפיהם; מקומו של האדם אינו בתיבה, אלא סמוך לרעיו בני האדם, פגומים ושבורים ככל שיהיו.

 

נדמה כי אל דמותו של חם יצק ארונובסקי לא מעט מעצמו. כפליט מסגרות חינוכיות אמריקאיות אורתודוקסיות, יודע במאי "המבול" דבר אחד או שניים על נוקשותו האידיאולוגית של העולם הדתי. את הסרט יש לראות כתביעה לצאת אל מחוץ לתיבה, לחשוב מחוץ לקופסה הפרשנית ולקבל לתוכה את מי שעומדים בש.ג., רגל בפנים, רגל בחוץ.

 

במאי "ברבור שחור" אינו מאמין בטוב ורע מוחלטים, אלא ב-50 גוונים של אפור מוסרי. הוא אינו מוכן לקבל עולם שבו חיים בנחת המקריבים בצד הקורבנות. הוא תובע מאתנו מבט ממוקד באלימות האלוהית והאנושית ומבקש לבחון את תגובתנו אליה. הוא יודע שממנה אין מפלט: פעם התחככנו בה בבתי המקדש; היום אנחנו פוגשים אותה בבתי הקולנוע.

ראש חודש ניסן: קרבנות

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 8