חופשי על הבר

"הם ניסו לשלוח אותי לגמילה, אבל אני אמרתי: לא, לא, לא", שרה איימי ווייהאוס ב"ריאהב", שיצא ב-2008. שלוש שנים אחר כך, בקיץ 2011, מתה וויינהאוס מהרעלת אלכוהול וחתמה סופית את מניפסט סרבנות הגמילה.

 
ג'ק ניקולסון כג'ק טורנס ב"הניצוץ". יחס הדמות לאלכוהול היה אמביוולנטי

וויינהאוס, שהיתה מכורה גם לסמים, כתבה את "ריהאב" על סירובה להיכנס לטיפול במרכז גמילה מאלכוהול. המפיק המוזיקלי שלה, מארק רונסון, סיפר איך הסתובב עם הזמרת בניו יורק כשעבדו יחד. "היא סיפרה לי על התקופה שבה הרגישה שהיא נמצאת בשפל", אמר רונסון, "אביה ניסה לדבר איתה בהיגיון. [איימי] אמרה לי: 'הוא ניסה לשכנע אותי ללכת לגמילה, ואני אמרתי: 'פחחחח. לא, לא, לא'. ואני, בראש שלי אני שומע: 'דינג, דינג, דינג, דינג, דינג'. כאילו, הייתי אמור לשאול [את איימי] משהו כמו: 'אז איך הרגשת ביחס לזה?', אבל כל מה שיכולתי להגיד היה: 'אנחנו חייבים לחזור לאולפן הקלטות'".

בספרות, בקולנוע ובאמנות יש שושלת ארוכה של התייחסויות רומנטיות לאלכוהול ולקשר שלו ליצירתיות, השראה וחירות. "ריהאב" הוא לא אחד מהם, אף על פי שברגע הראשון ששומעים אותו, שומעים מישהי אומרת: "אני שמה פס על הכול וממשיכה לשתות". למעשה, "ריהאב" קורא "לא, לא, לא" לכוחות המאשפזים, אבל אל האלכוהול הוא לא מתייחס באהבה ולא עושה לו רומנטיזציה. לקראת סוף השיר מודה וויינהאוס: "אני לא רוצה לשתות עוד לעולם, אני פשוט צריכה חבר".

עכבר הברים

כיצד מיוצג הקשר בין יצירתיות לאלכוהול בספרות, בקולנוע ובאמנות? האם אלכוהול מיוצג כמשחרר ומעניק השראה, או שמא כמשעבד וממית? ה"לא, לא, לא" של וויינהאוס נראה עד כה כאחרון בשושלת הצהרות מפורסמות של יוצרים מפורסמים שסירבו להיכנס לגמילה או להפסיק לשתות. חלקם ראו את השכרות כבחירה קיומית. שארל בודלר כתב ב"ספלין של פאריס": "צריך להיות שיכור תמיד, בזה מסתכם הכול. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם או מכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף". צ'רלס בוקבסקי כתב ב"כולבויניק": "כשאתה שותה, העולם עדיין קיים, אבל הוא לא לופת אותך בגרון". באחד משיריו הוא מתייחס לאלכוהול כמי שסייע לו לעשות את הדבר הנכון: לא לעשות כלום, ובסופו של דבר לתעד זאת בשירתו.

יוצרים אחרים אינם זחוחים כל כך ביחס לאלכוהול שלהם. ריימונד קארבר משחזר בשיר "אתם לא יודעים מה זאת אהבה" את מפגן הרהב שעשה בוקובסקי בערב שירה שקארבר הצעיר בא לצפות בו. "אני יכול לגמור עשרה ליטר מהבירה הזאת, וכלום, זה כמו מים", מתפאר בוקובסקי בשיר של קארבר, "אבל תנו לי רק לגעת בדברים החזקים, ואני אתחיל לזרוק אנשים מהחלונות". קארבר מבודח, מעריץ, מתמסר אבל גם נבהל. הוא עצמו לא הצליח להיות סופרמן עם המשקה שלו. בסיפור "מאין אני מתקשר" הוא כותב כיצד הוא מגיע שבור למוסד גמילה מאלכוהול, עד כמה הוא פוחד לעזוב אותו ואיך הוא מנוכר לחלוטין לאסונה של בת זוגו.

גם הסופר סטיבן קינג סבל מהתמכרות קשה לאלכוהול. באמצע שנות ה-20 לחייו התפרנס בדוחק מהוראה, ששנא, חי בטריילר ונידון להתעלמות מהממסד הספרותי כי כתב ספרי אימה שנחשבו לז'אנר נמוך. היו לו שני ילדים והוא הרגיש חנוק עד צוואר, ואל האלכוהול פנה כשישב וערך את כתביו בלילות. מדי פעם, כשהאמין שהסיוט שאליו נקלע לא יסתיים לעולם, הכה את ילדיו. בתוך כך, כתב רומן על סופר כושל ואלכוהוליסט שמתפרנס מהוראה ומתפרץ באלימות על בנו.

• " צ'רלס בוקבסקי כתב ב"כולבויניק": "כשאתה שותה העולם עדיין קיים, אבל הוא לא לופת אותך בגרון". באחד משיריו הוא מתייחס לאלכוהול כמי שסייע לו לעשות את הדבר הנכון: לא לעשות כלום, ובסופו של דבר לתעד זאת בשירתו "

הרומן, "הניצוץ" שמו, נהפך מאוחר יותר לסרט הפולחן הגאוני של סטנלי קובריק. קינג לא אהב את העיבוד הקולנועי. דמותו של הסופר ג'ק טורנס אמנם מתעללת ורצחנית בספרו, אך גם נאבקת ומתייסרת. לעומת זאת, טורנס, בגילומו של ג'ק ניקולסון, אינו כזה. הוא אירוני והוא מייצג יחס אמביוולנטי כלפי אלכוהול והדרך שבה הוא קשור ליצירתיות: מצד אחד האלכוהול קטלני, מדרדר את היכולת לכתוב ומוביל להתעללות. מצד שני, הוא היחיד שמסוגל לגעת במוקדיה הסוציופתיים של היצירה ומכיר את הכותב, ואילו בת הזוג היסטרית ומנוכרת לכתיבה. במידה מסוימת, ההפך קורה בסרט "פולוק", המתאר את חייו של הצייר ג'קסון פולוק, את הדרך שעשה עד שהגיע לבשלות, את מאבקו באלכוהוליזם ולבסוף את תבוסתו. ב"פולוק" האישה היא המנוע של היצירה, והאלכוהול מחרב אותה. עם זאת, האישה, שמאפשרת לתפקד, אינה מקור השראה. הסרט רומז שהאלכוהול הוא כזה.

פרסונליזציה של האלכוהול

בספרה "הקוקטיילים של המינגווי: בחינת הייצוגים השונים של אלכוהול", מאששת אשלי אולפנט באופן מדעי את המיתוס התרבותי הקושר בין אלכוהול ליצירתיות. היא מזכירה מחקר שבו המשתתפים קיבלו משקה ואחר כך התבקשו לבצע משימות יצירתיות ואז להעריך את ביצועיהם. בחלק מהמשקאות היה אלכוהול ובאחרים לא. נחקרים שהאמינו שבמשקה שלהם היה אלכוהול העריכו את ביצועיהם בצורה חיובית יותר מנחקרים שהעריכו שאין אלכוהול במשקאות ששתו. "הממצאים מדגישים שקיימת תפיסה בציבור שלפיה אלכוהול מסוגל להעניק כישוף יצירתי לסופר", כתבה אולפנט.

בספר "הוליווד, שוט אחרי שוט: אלכוהוליזם בקולנוע האמריקאי", כותב נורמן דנזין על המיתוס התרבותי המקובל, ולפיו אנשים יצירתיים מכורים לסמים ולאלכוהול. "הוליווד ניצלה את המיתוס הזה, חזרה שוב ושוב להתעסק בסיפורי הסופר וכוכב הקולנוע האלכוהוליסטים, וכך יצרה פרסונליזציה לאלכוהוליזם. תקנון ההפקה בהוליווד של שנות ה-30 נמנע מייצוג אלכוהוליזם בתוך משפחות רגילות והפך אותו כמעט לטאבו. כשהוליווד התייחסה לאלכוהוליזם, היא נאלצה להרחיק אותו מ'הנורמלי', מחיי היום יום, ולפנות לחצר האחורית שלה".

החוקר ברנבי קונארד הציע הסבר נוסף למיתוס: לדבריו, אנשים פוגשים את רוב האנשים העובדים בזמן שהם עובדים. כלומר, אנשים אינם רואים פקידי מס הכנסה או נהגי אוטובוס בזמן שהם שותים. לעומת זאת, הסופר נראה בספירה הציבורית דווקא בשעות שבהן הוא לא עובד, אלא יושב בבית קפה או בבר. " החוקר ברנבי קונארד הציע הסבר נוסף למיתוס: לדבריו, אנשים פוגשים את רוב האנשים העובדים בזמן שהם עובדים. כלומר, אנשים אינם רואים פקידי מס הכנסה או נהגי אוטובוס בזמן שהם שותים. לעומת זאת, הסופר נראה בספירה הציבורית דווקא בשעות שבהן הוא לא עובד, אלא יושב בבית קפה או בבר "

האלכוהול יכול להיות גם חברם הטוב ביותר של הלא יצירתיים, והוא לא בהכרח שיקוי של השראה. ג'ון קרולי כתב על המינגווי ש"מעולם לא פנה לאלכוהול כאמצעי להשראה", אלא תפס את השתייה כ"דרך להדמים את המנוע המחומם-מדי של הדמיון". אלכוהול, במובן הזה, הוא דרך להגיד "לא, לא, לא".

כל הפרטים על פסטיבל היין בבית אבי חי

בואו להיות חברים בדף הפייסבוק של בית אבי חי