הפעם הראשונה שבה השתתפתי בחגיגות הסיגד היתה כשהייתי בת 14. לתיכון שבו למדתי הגיעו תלמידים יוצאי אתיופיה שביקשו לציין את החג ולהצטרף לחגיגות בארמון הנציב. אף על פי שמדי שנה הייתה משפחתי המורחבת עולה לירושלים כדי להתפלל, לא לגמרי הבנתי מה מרגש בחג הזה. מבחינתי זאת היתה הזדמנות לקבל יום חופש מהלימודים ולפגוש בני משפחה – ותו לא.
 יותר מחג דתי (צילום: פלאש90) |
מאז נסעתי שנה אחר שנה לחגיגה בירושלים. נהניתי מהאווירה ששררה שם ושמחתי לראות אלפים מבני הקהילה חולקים אירוע ייחודי, אך עדיין לא הבנתי מה מהות החג ומדוע המבוגרים מתפללים באקסטזה, בוכים, נודרים נדרים ומתרגשים מהמעמד.
המהפך התרחש לאחר שהתגייסתי לצבא. במסגרת תפקידי התבקשתי ללמד סטודנטים אתיופים על הסיגד ולהצטרף אליהם לנסיעה לירושלים. הפעם לא יכולתי להתחמק מלהבין מדוע החג חשוב כל כך לבני הקהילה. ביקשתי מסבי שיסביר לי כיצד הוא מבין את החג, והוא אמר לי דבר מקסים ששינה את תפיסתי: "יום הכיפורים הוא הזדמנות לכפר על עוונותינו מול אלוהים ובני האדם ולקוות שהשנה נתנהג טוב יותר למען עצמנו והחברה. בסיגד אתה מחדש את ברית אברהם אבינו עם האל ומחדש את מעמד הר סיני - כאילו היית שם באמת. מדי שנה בשנה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו מול מי אנו עומדים ובזכות איזו ברית אנחנו חיים".
מאז שסבי אמר לי את הדברים האלה, הבנתי שהסיגד הוא יותר מחג דתי. מאז אני עולה לירושלים מדי שנה, כי מבחינתי הסיגד הוא הזדמנות לחדש את מעמד הר סיני, לחשוב מחדש על הבריתות ועל ההסכמים שקיבלתי בחיי - ביני ובין עצמי, ביני ובין סביבתי וביני ובין אלוהים - ולקבל על עצמי בריתות חדשות. כשאני מתבוננת באלפי אנשי הקהילה המלווים את הקסים- כהני הקהילה שנושאים את האורית אל פסגת ההר, מקשיבים בדממת קודש לפסוקים ועונים בתפילה, אני חשה התרוממות רוח ואת השכינה השורה עלינו ומקבלת את תפילתנו.
