אפשרות של גשר

הנה טענה שאיננה מובנת מאליה: קיים קשר בין יצירת רבי יהודה הלוי לרבי שלמה שבזי לבין יצירתו של מאיר אריאל. למעשה הם עשויים להיות מוצגים כניגודים, וזו קרוב לוודאי גם הדעה הרווחת. שני הר'-ים כוננו שניהם את מקומם כמשוררים יהודים, כותבי פיוטים, מעמודי התווך של התרבות היהודית-ספרדית והיהודית-תימנית, ואילו מאיר אריאל נתפס - ובטעות, בעיניי - כמשורר בעל מהות מחולנת, "ישראלית". נדמה כי בחלוף השנים מאז מותו, אספקטים אלה הפכו לזכוּרים יותר מתוך מכלול יצירתו, והוא עצמו נהיה לסמל ולמיתוס בעיני קבוצות חילוניות מובהקות, כגון חיילים וקיבוצניקים. אפילו ביטוי כמו "עברנו את פרעה", מתוך השיר שנושא את השם הזה, איבד, כך נדמה, ממשמעותו המקורית, הדתית או התנ"כית, לטובת איזו מראית-עין אחידה של ישראליות. 

מאיר אריאל. עבר חילון, שלא בצדק (תמונה: פלאש 90)
 

עם זאת, מבט מעמיק הן בכתביו של אריאל הן באלה של שבזי והלוי, יראה כי הגבולות אינם ברורים כפי שנדמה תחילה. הלוי ושבזי אינם רק קודש ודת; אריאל אינו בדיוק מהות החילוניות (ואף להפך – הוא אדם מאמין; מבחינתו, המקורות הם אבן שואבת של ממש). ייתכן שזו תוצאה של העובדה שההפרדה המובנת מאליה לכאורה בין קודש לחול – ובאופן יותר ספציפי, בין שירי קודש ושירי חול – היא למעשה הפרדה מלאכותית. נוחה אמנם, אך רחוקה מלהיות מדויקת. 

 

 

רבים משיריו של אריאל, מלבד אלו ה"מחולנים" (המכילים גם מפעם לפעם ביטויים סקסיסטיים שעוררו עליו, ובצדק, זעם וביקורת), אינם רק מכילים התייחסויות ישירות אל המקורות, אל טקסטים תנכיים ותלמודיים, אלא גם מנסים, במעשה המהותי ביותר שלהם להמשיך אותם המקורות; לייצר - אולי באופן לא מודע, בלי יומרה - מקורות עכשוויים. 

 

הדוגמה המוכרת והברורה ביותר היא השימוש שעושה אריאל בתפילת ההודיה "מודה אני": "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ". לתפילה קצרה זו הוסיף אריאל מילים כביכול של חול, ובבית השני של השיר, לאחר ההודיה, הוא שר: "בלאט, חרש חרש / אט אט, טופפות / עתידות עתידות לקראתנו, / ואת מחייכת אלי מתוך השינה". 

 
מאיר אריאל, "מודה אני"
 

דוגמה מורכבת יותר היא שירו של אריאל "חיית הברזל", שבו הוא מתייחס לחזון דניאל. מילותיו של השיר, שמשלבות בטבעיות גמורה בין המילים המקוריות מספר דניאל לעברית העכשווית של אריאל, עושות כאן מעשה כפול. ראשית, ההגשה הטרבדורית של אריאל, שעליה דובר רבות, והאופן שבו הוא מספר את הסיפור-בתוך-סיפור של חזון דניאל, הופכים את הטקסט המקורי לנגיש ומובן ומעניקים לו חיים מחודשים. 

 

אך השיר עושה יותר מכך. בניסיונו ליישם ולהחיל את חזון הבלהות של דניאל על ימינו אנו, הוא ממשיך את הנרטיב המקורי ומעגן אותו בזמננו. כך, גם העברית העכשווית מקבלת הד של נבואת זעם. יתרה מכך, הבחירה לסיים את השיר במילים בארמית מהדהדת את התהומות שנפערו בין העברית של ישראל ושל הציונות לזו של התנ"ך והתלמוד, ובד בבד מדגישה את הצורך לגשר עליהם; נוסף על כך, היא מהדהדת את יכולתה של השפה שאנו דוברים כיום להפנות אותנו לשפות נכחדות, נעלמות.  

מאיר אריאל, חיית הברזל
 

 

ישנן דוגמאות נוספות מגוף העבודה של אריאל שדרכן ניתן לראות כי הוא שואב מן המקורות לא רק תוכן, אלא גם אוצר מילים, מבנה תחבירי ואת רוח הדברים. אך התפיסה כאילו ר' יהודה הלוי ור' שלום שבזי נמצאים בשטח תחום ומגודר שהוא-הוא ה"קודש", ואריאל רק חג סביבם, מנסה להתקרב, תהיה שגויה אף היא. הרי הן הלוי והן שבזי עסקו בתחומים שגלשו בטבעיות מהקודש לחול. יתרה מכך, שירתם אינה גוף אחיד והטרוגני של תימות שיריות וסוגי פיוטים. 

 

אמנם רוב רובם של שירי שבזי הם שירי קודש, ובפרט - שירת גאולה. המדובר בשירים כגון "אדון הכל" או "אהבת הדסה" המדמה את האהבה הרומנטית לכיסופיו וגעגועיו של עם ישראל לציון. אך בצד עיסוקו בעבודת האל – ובאמצעותה – שואל שבזי שאלות יסוד, שהן גם אבני הבניין של הפילוסופיה: על לידה ומוות, בריאה והעולם הבא. שאלות אלו ניכרות גם בשירי החול המעטים שלו, ואך טבעי כי ישקו לשירי הקודש. יצוין, בהקשר הזה, לשבזי היתה ידיעה נרחבת באסטרולוגיה, בערבית ובאסלאם, היכרות עמוקה עם שירת ספרד שקדמה לו ועם הקבלה.

  

מלבד מאות פיוטים, מגוונים בתכניהם ובמשקליהם, ובאופן מובהק אף יותר משבזי, ר' יהודה הלוי חיבר גם שירים שאינם שירי קודש: שירי חול שרבים מהם נכתבו על פי כללי הפואטיקה הערבית. אלו כללו שירי יין ושירי חשק, שירים לידידים, קינות על המתים ושירי געגוע לציון. שירי החול שכתב כוללים שורות כמו: "לִקְרַאת חֲלַל חִשְׁקֵךְ קְרָב הַחְזִיקִי / וּבְאֵשׁ נְדֹד הָאַהֲבָה הַדְלִיקִי / מָאַסְתְּ בִּי עַל כֵּן תְּרִיקִין לִי חֲנִית / וַאְנִי בְּנַפְשִׁי אֶמְאֲסָה הָרִיקִי" (מתוך "ליעלת החן"), רעיונות ותמות שוודאי מצאו את מקומם גם בשירה העברית העכשווית.  

 

אם כך, הגבולות מטושטשים מכפי שנדמה, ובין השירה היהודית לזו העברית העכשווית נמתחים חוטים דקים, הלוך ושוב, של השפעה תוכנית וצורנית. גם בזה המחולן ביותר יש יראת קודש, וגם בזה הקדוש יש חיים גשמיים וחול. נדמה כי סדרת המפגשים הזאת מציעה ניסיון כלשהו להביט - בעיניים חדשות - בשניהם.  

לרשימת המופעים המלאה שתוצג בסדרה