"לא הייתי רוצה לחזור מחדש על החיים"

כשהסופרת אסתר שטרייט וורצל היתה צעירה, היא ראתה במבוגרים שנמצאים בגילה כיום "מתושלחים" כהגדרתה. אבל עכשיו, ממקום אחר לגמרי, היא מבינה שהמציאות הרבה יותר מורכבת, מה גם שהמבוגרים של היום נעשו צעירים יותר - הן במראה והן ברמת הפעילות.

"המתנה הכי יפה לגיל הזהב היא הנכדים" "כשהייתי סטודנטית וגרתי בירושלים, הייתי מאוד מיודדת עם אנשים מבוגרים, ידידים של הוריי", נזכרת שטרייט וורצל. "באותו זמן הייתי בטוחה שהם זקנים מאוד, אבל כנראה שהם לא היו מבוגרים כל כך. באותה תקופה מאוד אהבתי לחיות - גם עכשיו אני אוהבת לחיות - ובלעתי את החיים, הרגשתי שאני רוצה להשפיע ולשנות. בני הזוג הזקנים שהרביתי לבקר אצלם היו אנשים אינטליגנטים ונפלאים, אבל ראיתי שהם, בעיקר האישה, כאילו ירדו מהבמה באיזשהו אופן. האישה לא זרמה עם השינויים ועם הדינמיקה של החיים, ואז חשבתי לעצמי שאני מבינה את הביטוי 'שבעת ימים'. היא בעצם רצתה למות כי לא היה לה טוב. כבר אז ראיתי שיש אנשים שמטבעם הם פעילים, משנים דברים, ויש כאלה שצועדים בשבילי הדרך. זה לאו דווקא עניין של גיל, אבל גם".

מה לדעתך צריך להיות תפקיד המבוגרים בחברה הישראלית?
"הייתי פשוט מבקשת שיתנדבו באפיקים שונים. היום הפנסיונרים ממלאים את כל אולמות התרבות, האמנות, ההרצאות. הם יכולים לתרום המון - גם לעצמם וגם לחברה. הם יכולים ללמד, לתת שיעורים פרטיים, לעזור למשפחות במצוקה, לעשות הרבה מאוד דברים.

"כיום המציאות היא כזו: אנחנו כמו בסרט נע. כשאתה מגיע לגיל מסוים, אתה מסיים את הסרט ויורד מהבמה, גם אם אתה לא מת אלא נשאר בחיים. נכון שאם אנחנו רוצים שהחברה תתפתח, אסור להיות תקועים רק עם קשישים. מצד שני, אסור לזרוק אותם לכלבים. צריכים ליצור איזון. לצד הקשישים צריכים כמובן את הצעירים. גם מבחינה פיזית יש להם יותר מרץ ויותר אפשרויות, בשעה שהזקנים צריכים לנוח יותר ולרוץ לרופאים".

מהם הדברים הטובים שאת מרגישה שקרו לך עם השנים?
"לא יודעת אם זה טוב, אבל נהייתי יותר מתונה עם השנים. יותר מציאותית, פחות חולמת. הדבר הכי טוב שקרה לי כאדם הוא שנולדו לי נכדים. אני תמיד אומרת שהמתנה הכי יפה שאלוהים נותן לגיל הזהב היא הנכדים. הם משאירים את האדם צעיר, סוחפים אותו עמם. ותודה לאל, בניתי יחסים יוצאים מן הכלל עם נכדיי ונכדותיי. הם מרעננים את החיים".

מה יש בדור הצעיר שלא היה בדור שלך?
"הצעירים של היום בסך הכל דומים מאוד לצעירים של אז. אני תמיד אומרת שיש מכנה משותף בין בני דורות ואפילו בני עמים שונים. הגרעין האנושי דומה מאוד, מניסיון חיי. ובכל זאת, אולי הצעירים היום יותר מפוכחים. אני הייתי צעירה חולמת. חשבתי שאנחנו בונים כאן את גן העדן עלי אדמות, ותראה איך המציאות טופחת בפנים. דברים נוראיים מתרחשים בארץ. מהבחינה הזאת אני מאוד מאוכזבת מהעם שלי.

"בכל אופן, הצעירים היום חכמים מאוד. דווקא האינטרנט והטכנולוגיה פותחים עולמות מרהיבים, וזה מפתח מאוד את המחשבה ואת המיומנויות. נראה איך זה יתפתח הלאה. מצד שני, בעבר התחום החברתי היה מאוד אקטיבי ומשותף לכולם. היום יש יותר אינדיווידואליות. באופן אישי אני יותר מפוכחת. אולי קצת מאוכזבת, אפשר לומר".

מהמדינה? מהחברה?
"מחוסר המוסר של האנשים, מחוסר תחושת המחויבות לחברה ולעם. אני זוכרת שבשנה השנייה של האוניברסיטה התנדבתי לעבוד עם עולים חדשים במעברה. גולת הכותרת של ההתנדבות היתה שחודש אחד גרתי בפחון יחד עם כולם. הרגשתי שאני עושה דבר כל כך חשוב. הייתי מוכנה לעזוב את הלימודים לכמה שנים, אפילו אמרתי לאמא שלי שאני חייבת להקדיש את השנים הבאות לעם שלי. כמובן שהיא אמרה 'קודם כל תסיימי את הלימודים'. הייתי אידיאליסטית באופן קיצוני, והיום זה אחרת. זו לא עייפות החומר אלא יותר פיכחון ואכזבה. אבל כנראה שזה טבע האדם".

יש לך חברי אמת צעירים? את מסתובבת בחברת צעירים?

"כן, בהחלט. יש לי המון חברים בני גילי, וגם צעירים בני 50 (צוחקת). גם הם צעירים בעיניי".

האם את חשה לפעמים קנאה לנוכח הנעורים?
"לא. אני מרוצה מהאופן שבו עברתי את מסלול חיי. לא עשיתי שגיאות רבות. התחתנתי עם האדם שאני אוהבת, ועד היום אנחנו חברים טובים. בנינו משפחה יפה. חלמתי להיות מורה מאז שאני זוכרת את עצמי, עבדתי בהוראה ותודה לאל גם הצלחתי בתחום. יש לי זכות גם בכתיבה וביצירה. אני כותבת לנוער, אז בנשמה נשאר בי יסוד חזק של נעורים. זו ברכה משמים. כשאני עוברת בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב אני רואה זוגות מחייכים, בחורים מחזרים אחרי הבנות ואת כל ההווי שלהם. אני לא מקנאה בהם, רק חושבת שבפרק הזה הייתי, והוא היה נהדר. לא הייתי רוצה לחזור מחדש על החיים. אני רק מתפללת לאריכות ימים ולבריאות, שאוכל לחיות ולכתוב כמה שיותר".

לסיום, שתפי אותנו בתובנה חשובה שצברת במהלך החיים.
"אף פעם לא הצטערתי על מעשים טובים שעשיתי. רק על מעשים רעים".

אסתר שטרייט וורצל , ילידת 1932, היא סופרת