סוף הנבואה

ימי בית שני נתפסו על ידי חז"ל כזמן שבו דמם קולם של הנביאים והתעורר קולם של החכמים: "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" (סדר עולם רבה, ל). המגע הסובייקטיבי עם דברי אלוהים חיים הנוגעים בהווה ההיסטורי של חיי העם נסתם; ובמקומו נפתח מגע אינטנסיבי עם דבר האל, השמור באותיות כתבי הקודש. סופם של הנביאים היה ראשיתו של "עם הספר".

מהם הגורמים שהביאו למפנה זה? מה היו התמורות הפנימיות בעם, והתמורות החיצוניות באזור יהודה, שהחישו את קיצה של הנבואה? הסברים היסטוריים-פסיכולוגיים קושרים את סופה של הנבואה לתחושת הנטישה שנבעה מחורבן הבית, והסברים תיאולוגיים מייחסים זאת לעלייתה של התורה. לצידם, הסברים תרבותיים נוטעים את סופה של הנבואה בפעולת החתימה של המקרא, שהייתה פעולת הגנה מפני הרוחות ההלניסטיות שהחלו לנשוב ביהודה. לעומת זאת, ההסברים הפוליטיים בכלל קושרים את סופה של הנבואה למאבק בין הכתות. בסדרה נעמיק בהסברים הללו, ולצד זאת נבחן את רעיון סוף הנבואה לאור קיומה של הספרות האפוקליפטית מימי הבית השני, ולאור פעילותם של חוזים, נביאים, ואנשי רוח המוזכרים במגילות, בספרות היהודית ההלניסטית ובספרות חז"ל.

ד"ר הלל מאלי הוא מרצה בכיר לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, ומנגן באנסמבל ניגון ירושלמי. מתמחה בחקר הפולחן וההלכה הקדומה.