דיוואן הלב ולאה שבת - מצרים (איה כורם)

 

"מצרים" – לאה שבת ודיוואן הלב

כותב המאמר:  עקיבא סגל 

 

מצרים | איה כורם
 

כשיצאתי ממצרים

זחלתי על גחוני

ארבעים ימים ולילה

לא ידעתי מי אני

 

כשיצאתי ממצרים

לא ידעתי עוד לאן

המדבר הזה ייקח אותי

ייקח אותי מכאן

 

ומאז אני לא עוצמת עין

הלילות כאן חשוכים

ומאז אני לא עוצמת עין

מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי.

עבדים היינו. היינו עבדים.

עבדים עדיין. עדיין עבדים.

 

שם בחרבה הבנתי

בין קירות ים גועשים

לכל איש ישנה מצרים

אף אחד הוא לא חופשי

 

ויצאתי ממצרים

וחציתי את הים

ואולי גם זאת מצרים

ואני נשארתי שם

 

ומאז אני לא עוצמת עין

מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי.

עבדים היינו. היינו עבדים.

עבדים עדיין. עדיין עבדים.

 

והגדתי בלחש,

וצעקתי אליכם

אלוהים הזה שכח אותי

והוא לא יציל אתכם

 

והשארתי במצרים

את ליבי ואת כבודי

ויצאתי ממצרים

אז לגמרי לבדי

 

 

 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – כך אנו מזכירים לעצמנו כל שנה בליל הסדר, בלי לשים לב לאכזריות שבמילים הללו. וכי אין זה אלא שעבוד חדש ותו לא - השעבוד ליציאת מצרים? לחזור אליה שוב ושוב, להיות חייבים לזכור את קיומה ולצאת ממנה בכל פעם מחדש? המסורת היהודית נוהגת להשיב, שאין זו מצרים שהייתה ואיננה; מצרים נמצאת תמיד, רק מחליפה לבוש ודמות. היטיב לנסח זאת אמנון ריבק בשירו המפורסם "כל אחד צריך מצרים" (קישור). את מצרים העל-זמנית אפשר לראות באויבים החיצוניים שבכל דור, אבל גם במשהו הפנימי שמשעבד אותך כרגע, בעת קריאת השורות הללו ממש.
 

אם כן, היציאה ממצרים היא לא מאורע גאולי אחד, אלא מסע שהולך ונמשך כל חיינו ואולי אף מעבר לכך. לא פלא שהמסר החזק הזה פרץ את גבולות הדת והפך לנוכח בעולם הרוחניות הישראלי המחודש, שפעמים רבות משתמש בדימויים הדתיים ומייצר מהם מסורתיות מסוג חדש, לא זו הקונסרבטיבית ולא זו המזרחית. את עולם הרוח הזה, שמשתמש בסמלי הדת באופן שגם חילונים יכולים למצוא בו את עצמם, מייצג נאמנה הרכב דיוואן הלב, שאליו חוברת כאן הזמרת לאה שבת שגם היא נעה בין הדתי לחילוני. אך לשיר שלפנינו לא אחראים לא הלהקה ולא הזמרת שמצטרפת אליה, אלא יוצרת אחרת, שמתברר שכתבה אותו כשיר ניצחון.
 

בהיותה זמרת בראשית דרכה, חתמה איה כורם על חוזה עם חברת תקליטים ל-18 שנים, בלי אפשרות יציאה. לאחר ההצלחה העצומה במצעדים, הבינה כורם כי החוזה כובל אותה יצירתית ויצאה למאבק משפטי ארוך מול חברת התקליטים. לאחר שש שנות מאבק הצליחה כורם סוף-סוף להשתחרר מהחוזה. שנה לאחר מכן, בשנת 2016, הוציאה אלבום שכותרתו – "2023" – היא השנה המתוכננת שבה הייתה אמורה לצאת לחירות לפי החוזה המקורי. אלבום הקונספט, העוסק בתהליך ההשתחררות מכבלים, כולל שירים רבים שאותם מבצעים אמנים רבים. כורם העידה שכולו נכתב בחטף לאחר הניצחון; בשבועיים הראשונים הייתה באופוריה מוחלטת, ולאחר מכן השיר הראשון שנבע ממנה לא היה שיר שמחה וחגיגה אלא – "מצרים".
 

והשיר אכן מתאר את ההלם, את היציאה מהמאבק במצרים הפרטית שלה שהעסיק את כל-כולה במשך שש שנים, ואת הפחד המשתק מול מדבר החירות שאחריו: " כשיצאתי ממצרים / זחלתי על גחוני / ארבעים ימים ולילה / לא ידעתי מי אני // כשיצאתי ממצרים / לא ידעתי עוד לאן / המדבר הזה ייקח אותי / ייקח אותי מכאן." ואז מגיע הפזמון, שלאה שבת מגישה לנו ישר ללב, בעוצמה קולית ואנרגטית: "ומאז – אני לא עוצמת עין / מהפחד שמצרים היא עדיין בתוכי." ב"אני לא עוצמת עין" מגיע אקורד מפתיע, שמקפיץ את הלב ומכין אותנו לקראת העלייה בפזמון. לאה שבת מוכיחה כאן שוב את יכולותיה כזמרת נשמה אמיתית, בליהוק שהתגלה כמבריק. המסר של השיר – בוודאי על רקע ההקשר שבו נכתב – כמעט מבהיל. האמירה שלכל אדם יש איזו מצרים אומרת גם שאי אפשר לצאת ממצרים; ברגע שתצא ממצרים אחת מייד תהיה נתון במצרים אחרת. לעולם לא ניתן להיות חופשי: אדם נידון להיות במצרים שלו של אותו הרגע. "הלל הזקן היה כורך יחד פסח, מצה ומרור"; גאולה פלאית, מנוסה בחיפזון, ומרירות העבדות שעוד שם – כולם נוכחים יחד בשולחן הסדר שלנו. "לכל איש יש מצרים, אף אחד הוא לא חופשי," אומר השיר, ומדגיש: "חציתי את הים, אבל אני עדיין שם..
 

המסר מקצין עוד יותר בבית הבא, עם המשפט "אלוהים הזה שכח אותי והוא לא יוציא אתכם." נראה שהשיר התחיל בתיאור יציאה למדבר – אולי זו היציאה הניסית שיצר אלוהים – אבל לא מסתפק בה, ומבין שהיציאה האמיתית תהיה רק במחיר אישי כבד ולא בעזרה שמימית: "והשארתי במצרים / את ליבי ואת כבודי / ויצאתי ממצרים / אז לגמרי לבדי." לנגד עיניי עולה תמונת הצלחה גדולה ומהירה של זמרת שהקריירה שלה נוסקת, אך לאחר מכן ההצלחה הזו משאירה אותה לבדה במדבר הגאולה. אם המסר של שירי החגים בראשית הציונות היה – אלוהים לא יעזור ולכן על העם לגאול את עצמו, כורם מביאה לנו את גרסת שנות ה-2000 – אלוהים לא יעזור, כי הגאולה היא של האינדיבידואל ולכן היא מוטלת כמשימה עליו בלבד. 
 

התסכול האישי של איה כורם הוא גם תסכולה של הציונות בשנות האלפיים, זו שחצתה את הים הגדול של הקמת מדינה חזקה ועצמאית אבל מגלה שהיא עדיין מתבוססת בבעיות אחרות. התסכול הזה הוא גם מנת חלקו של כל אדם באשר הוא, של כל נשמה שיודעת ומרגישה שהיא במסע שבו משילים בכאב קליפה אחת רק כדי לגלות מתחתיה אחרת, כמו בבצל אינסופי. רק כשמבינים את המחזור האינסופי הזה ומתמודדים עם המפגש איתו, אפשר להתחיל לרקוד איתו ולשיר את הפזמון הכל כך כיפי הזה, שאומר דבר נורא ופשוט כאחד: "עבדים היינו, עדיין עבדים." הוא אמנם מציג אמת קשה בלי ריכוך, אבל גם עוזר לך להכיר בה, לעכל ולהתמודד איתה. המילים קשות אבל האנרגיה של הפזמון משדרת דווקא אמונה ותקווה – של מי שמבין שהוא במשחק אינסופי ולוקח דברים בפרופורציה.
 

אני כותב את השורות הללו בינואר 2021, בעת שכולנו נתונים בסגר כבד, שלא משפיע על מספר החולים הנוסק מדי יום ביומו, ומשליכים את יהבנו על החיסונים שאולי יצילו אותנו מהייאוש והמוטציות. איני יכול כמובן לחזות את העתיד, אבל לפי התחזיות בפסח הזה אולי אתם קוראים את השורות האלה כשאתם כבר מתחילים להיות חופשיים. החיסון, הטכנולוגיה – נראה שגאלנו את עצמנו, כביכול. אבל המסכות יישארו עוד לא מעט זמן, והצלקות עוד יותר. הגאולה הפנימית ממצרים שבתוכי היא תהליך סיזיפי וקשה, שהגאולה הפיזית אינה יותר מהתחלה שלו.