בין שני מבטים

מבטו של אבי, רגע לפני מותו. 

מאז הבוקר שכב במיטתו בעיניים עצומות, נאבק על כל נשימה. הרופא אמר שיוכל להגיע לפנות ערב. חיכינו. ישבתי לצדו, אוחז בידו. לפתע פקח את עיניו והביט בי במבט פעור, איום, כמי שמנסה להטמיע אותי בתוכו לפני שייפרד לעולמים. מבט ארוך, עיניו בעיניי, מבט משתאה באימה, מבט שיודע שהוא מבט אחרון.

הוא הביט בי, בבנו, רק בי, כמו ניסה לבלוע אותי בעיניו, אינני זוכר שמצמץ, זמן שנראה לי ארוך מאוד. פעם בעיני האחת פעם בשנייה, שהרי אי אפשר להביט בשתי העיניים בבת אחת, ואז חזר ועצם אותן, אחיזת ידו רפתה, הפנה ראשו, ומת. " האם נשאר בנו משהו מהמבט הראשון בעולם? האם נשאר בנו משהו מהתחושה הזאת, שקשה לשער אותה, כמו זיכרון תאי או אינסטינקט עמום מאוד? "

מבטה של בתי, רגע אחרי שנולדה.

היא שכבה בעריסה בשלווה גדולה ועמוקה. עיניה - שהיו כחולות בלידתה - הביטו בעולם החדש ברוגע אינסופי, הייתי אומר בהשתאות רגועה, כמו נוסעת שזה עתה הגיעה, סוקרת את הנוף החדש. לרגע נדמה היה לי שהיא מתבוננת גם בי, באיש החדש, באביה, עיניה בעיניי, ואחר כך חלף מבטה הלאה.

מבט ראשון. מבט אחרון.
מה ראתה בתי? מה ראה אבי?
אצל ילדתי נולד העולם. אצל אבי נולד המוות.
האם נשאר בנו משהו מהמבט הראשון בעולם? האם נשאר בנו משהו מהתחושה הזאת, שקשה לשער אותה, כמו זיכרון תאי או אינסטינקט עמום מאוד?

"גם למראה נושן יש רגע של הולדת" *

אולי המבט הראשון הזה הוא רגע ההולדת של כל המראות הנושנים.
ירח מלא בליל קיץ.
טיפות ראשונות של יורה.
ניחוח הדשא הרטוב סביב בריכת השחייה.
חריקות שרשרת הברזל של הנדנדה.
טעם המים מהברז בחצר.
קול נקישת עקבים על המדרכה בשעת לילה מאוחרת.

בתי נולדה לפני שנתיים.
המראות הנושנים, הצלילים הראשונים, הריחות, הטעמים, התחושות.
כשאני מטייל איתה, עם הקטנה, הם שבים ונולדים בי. אולי בעצם לא נולדים אלא מתעוררים, כמו זרעים באדמה יבשה שהמתינו לגשם הראשון כדי להקיץ משינה ארוכה. רגשות שהתכסו בקרום של הגנה מפני תסכול ואכזבה שבים לחיים. תמימותה קוראת לתמימותי. סקרנותה מזכירה לי שדבר בחיים אינו מובן מאליו.

אין דבר העומד בפני היצירה כמו ההרגל. ההרגל, שעוטה על החיים שכבה של עובש, מכסה את הנפש בכתמים של חלודה. השגרה היא שיגרון הנשמה. בוקר בוקר אותן פעולות, אותם רחובות, אותם אנשים, הכל מוכר לעייפה. אתה מתקשה להתניע את עצמך. המבט בעיניו של פקיד הדואר. הוא מתבונן בטופס שאתה מושיט לו, הוא ראה אותו מאות פעמים. הוא יראה אותו עוד אלפי פעמים. זהו מבטם של הפקידים.

ישנו המוות, שאותו נושאות המחלה או המלחמה, אך ישנו המוות האחר, זה שפניו כפני הבוהה במסך הטלוויזיה, כפני השעמום, כפני הדיכאון. המוות שבחיים. זה המתפשט אט אט בנשמה החיה, כתולעת שבערוגת השושנה בשירו של וויליאם בלייק.

מאבק במוות הזה הוא עניינה של האמנות. זו תכליתה: במאבק הגדול שבין החיים לבין המוות שבחיים, להתייצב לצד החיים. ברענון המבט, בביעור השגרה. בשינוי פרספקטיבות.    

לעולם לא אשכח את מבטו האחרון של אבי, המבט הנורא מכל המבטים, מבט הפרידה הסופית. כמה שונה הוא המבט הרואה לראשונה מהמבט המבין לראשונה כי זו הפעם האחרונה. ולעצמי אני אומר שהחיים נמתחים בין שני המבטים האלה, הראשון והאחרון, וחשוב לי שאביט בראשון ואזכור את האחרון. 

 * נתן אלתרמן: ירח (כוכבים בחוץ)