בין היה ליהיה

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. (תהלים נ"א, י"ב)

אחד המקשים השחוקים ביותר במקלדת המחשב הוא זה המציין את החץ שמעביר קדימה -> לדבר הבא -> לריגוש הבא -> לעניין הבא ->  Next.

לתופעה זו, כמו לכל דבר בחיים, יש פנים לכאן ולכאן. בהיבט החיובי והאופטימי, המשמעות היא שאיננו קופאים על השמרים. שאנחנו מחוברים לדינמיקה ולזרימת הזמן, מודעים לתנועה המתמדת הקיימת מעבר ומחוץ לשליטת האדם (וטוב שכך). בהיבט הפחות חיובי, המשמעות היא שבשל מיקוד המבט רק קדימה, ופעמים רבות בקוצר נשימה, אנחנו מפספסים את מתנות ההווה, את העומק המתגלה דווקא בתוך העצירה, את הברכה הפשוטה של היותנו במקום החד-פעמי שבין "היה" ל"יהיה", המקום שבו מתרחשים החיים.

עצירה כמטרה
תפיסת הזמן היהודית - ובצורה מובהקת יותר, האופן שבו מעוצב לוח השנה העברי - יכולים להוות מודל מצוין לעיצוב תפיסת זמן אישית, תפיסה היוצרת חיבור מקודש בין עבר לעתיד תוך שימת לב להווה המתחדש תדיר - לרגע הזה, האוצר בחובו בדיוק ובצניעות של "עכשיו" את הוד העבר ופליאת העתיד. ניתן לנסח את הדבר בשאלה פשוטה: מה עלי לעשות (וגם מה להפסיק לעשות) עכשיו כדי שיתקיים מה שברצוני ליצור בעתיד, מתוך התבוננות בעבר.

" תפיסת הזמן היהודית - ובצורה מובהקת יותר, האופן שבו מעוצב לוח השנה העברי - יכולים להוות מודל מצוין לעיצוב תפיסת זמן אישית, תפיסה היוצרת חיבור מקודש בין עבר לעתיד "

ההסתכלות הרוחנית מדגישה את אותה עצירה מבורכת וחיונית לקראת החדש כמטרה מרכזית, וכן מציעה דרך מעשית למימושה, זאת כדי שיוכל האדם להיענות להזמנה היקרה שאליה רומזים חודשי אלול ותשרי: הזדמנות לבחון, כמו את ארון הבגדים בחילופי העונות, מה עוד מתאים, אהוב, משמש, ומה כבר לא. איזה בגד ישן - שאפילו נוחות כבר אין בו -  מונח על המדף בכבדות עייפה.  

הממד הרוחני בחיים אין משמעו הסתלקות והתעלמות מהמציאות הקיימת לעבר ענני אושר ושמחה. להפך: עיקר העניין הוא ב"כאן" וב"עכשיו", אלא שההתבוננות בחוויית ההווה נעשית מתוך נקודת מבט רחבה, עמוקה וגבוהה מאלו ה"רגילות". כלומר, תפיסה זו מבוססת על ההכרה בממד גבוה ורחב יותר מזה הגלוי לעין, העומד במבחן ההיגיון והשכל, הניתן להוכחה על ידי החושים המוכרים וכדומה. הממד הגבוה מכיל תמונה רחבה, עמוקה ומקיפה ביותר של כל הקיים, במובנים רבים: תפיסת הזמן, משמעות הדברים, הקשרם של דברים, יכולות האדם וייעודו ועוד.
 

הלב מתרחב
כאן ברצוני להאיר את תרומתה של ההסתכלות הרוחנית למימוש אותו אתגר נפשי ורוחני בחודש אלול:  כיצד, כדברי הפסוק מתהלים, נוכל להגיע ללב טהור, שבתוכו תוכל לשכון רוח נכונה לקראת השנה החדשה שתבוא עלינו לטובה.

בפסוק מפנה משורר תהלים, דוד המלך, את תפילתו אל הקב"ה כאשר האדם עצמו מוצג  כמעט ככלי ריק ופסיבי, הממתין לפעולת האל עליו. אלא שניתן לפרש פסוק זה גם כפנייה של האדם אל הממד האלוהי שבתוכו - אם נרצה, הממד הרוחני, זה שדרכו ובאמצעותו הופך הלב לטהור ורוח חדשה יכולה לשכון בתוכו.

אחד מהכלים המרכזיים שאותם מציעה הרוחניות למטרה זו הוא המדיטציה, או ליתר דיוק, שיטות המדיטציה השונות והמגוונות. באמצעות המדיטציה מתאפשר לאדם להשקיט את כל אותם "רעשים" שסביבו ובתוכו - המחשבות המתרוצצות, הרגשות המציפים וחוסר הנוחות של הגוף, שעצם התרחשותם המתמדת מכשילה מראש כל ניסיון לעצור, לשהות בהווה, להתבונן.

כאשר אלה נרגעים ושוקטים, ניתן לחוש באופן פיזי ממש כיצד מתרחב הלב. כיצד הוא הופך צלול יותר, רך ומכיל. טהור. טוהר שמשמעו ניקיון, תום ופתיחות שמחה ופשוטה אל החדש.

כבדברי הפסוק - הרוח הנכונה היא הרוח המתחדשת. לאו דווקא במובן של הכל חדש, אלא אולי, בעיקר, בהסתכלות חדשה על המוכר, בהיפתחות אל ממד חדש ונוסף שדרכו ניתן להגיע לחוויה המופלאה שעליה אמר נתן אלתרמן: "גם למראה ישן יש רגע של הולדת". 

אפרת טננבאום היא מטפלת משפחתית וזוגית, מנחה בעלמא – בית לתרבות עברית ובמכון אדלר.  מנחה בבית אבי חי את סדרת 'רמזי אלול'