האור שעלה עם שחר

כשנולדתי קראו לי רחל, על שמה של סבתי רחל דבאח. מעולם לא אהבתי את השם הזה. הקרובים אלי אמנם קראו לי רחלה, אך בשאר המקומות - בצבא, באוניברסיטה, בעבודה - תמיד הייתי רחל.

כשהייתי בת 27, מתה סבתי. זה קרה בסוכות ובתי הדפוס היו סגורים, וכך מצאתי את עצמי יושבת ומקלידה במחשב מודעת אבל עם שמה, שהיה גם שמי. הדפסתי כמה עותקים ויצאנו לרחוב לתלות את המודעה. רק אז הבנתי עד כמה נשאתי על כתפי דמות מורכבת, שלאורה גדלתי.

סבתי, האשה היפה והתמירה, בעלת הצמה השחורה ועצמות הלחיים הגבוהות, אהבה את החיים למרות הקשיים שהם הציבו בפניה: יתמות מגיל צעיר, עבודה קשה בבית משפחתה המאמצת, אובדן שני בנים שטבעו בים. היא היה נתונה בכאב גדול וסבלה ממרירות, הקשתה את לבה כלפי אמי, ולמרות הכל אהבה אותי מאוד ואני החזרתי לה אהבה. " עברו עוד שנתיים עד שהעזתי להרהר בצורך העז להחליף את שמי. שנתיים של עבודה עצמית עמוקה, שבהן לא השארתי אבן אחת לא הפוכה. "

עברו עוד שנתיים עד שהעזתי להרהר בצורך העז להחליף את שמי. שנתיים של עבודה עצמית עמוקה, שבהן לא השארתי אבן אחת לא הפוכה. הייתי נתונה בחשכה ולאט לאט התוודעתי לעצמי, לעברי ולהווה שלי, והחלטתי להתחדש. החלטתי להסיר ממני את אבני הריחיים הכבדות שנשאתי.

להתחדש בכל רגע

יום אחד החלטתי: שחר. התחלה חדשה, מעבר מחושך לאור, בראשית של יום חדש, תקופה חדשה וחיים חדשים. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ציטט אחי אבי מתוך שירו של שלום חנוך "נגד הרוח". לאחר שיחה עם אבא שלי, החלטתי להוסיף את השם שחר לשמי, ולאחר כמה שנים התייצב שמי והיה לשחר-רחלה.

שמרתי על השם רחלה מפני שאין חדש בלי ישן, אין עתיד בלי עבר. גם אם אנחנו מבקשים  להתחדש, עלינו לדעת שאי אפשר לזרוק או למחוק את הישן. עדיף להתבסס עליו ולהתחזק ממנו.

לא ידעתי עד כמה שינוי השם יקל עלי, עד כמה זה יהיה כמו קסם. חשתי כסיזיפוס שהניח את המסע הכבד והחל לרחף. אני מאוהבת בשם החדש שלי. למתבונן מהצד, שינוי שם נראה כדבר קוסמטי וחיצוני. אבל במקרה שלי, לשינוי נלוותה צמיחה אמיתית. הכל מחובר ופועם במקצב אחד. רחלה היא הילדה שהייתי, שאותה אני אוהבת מאוד ונושאת עמי. שחר היא אני האמיתית.

השנה מלאו לי 40, ואני שלמה מתמיד ומקפידה להתחדש בכל רגע. כפי שאומר בן זוגי האהוב: מתים רק פעם אחת, אבל חיים כל רגע מחדש.