הצבע ישראל

לאחר תשעה חודשים במזרח, עם תלתלים פרועים, חולצה קרועה ו-25 ק"ג פחות, נכנסתי לאולם קבלת הפנים בנתב"ג עם תרמיל על הגב וחיוך מאוזן לאוזן. מיד ראיתי את האחיין שלי, אביה בן השמונה. חיבקתי אותו כל כך חזק, עד שהוא ביקש שאעצור כדי לתת לו הפסקת נשימה. הרפיתי ממנו. הרחקתי לרגע את הגוף שלו ממני כדי לראות כמה הוא גדל בחודשים האלה, וכמה שהוא יפה. הוא היה ילד חדש עבורי.

המלה "חדש" יכולה לבטא יצירה חדשה לגמרי, מעטפת שונה של אותו דבר ישן, או זווית ראייה שונה של הדבר שהכי טבעי עבורנו. מאז שחזרתי מהמזרח, אני רואה את ישראל כמו שמעולם לא ראיתי אותה.

הקשר שלי עם מדינת ישראל הוא רוחני, היסטורי, לאומי ואפילו דתי. הנפש היהודייה שלי הומייה. חי נפשי, בכל פעם שאני עולה לירושלים אני מתרגש. כל הצגה, סיפור או שיר שנכתבים בעברית גורמים לי להלך קוממיות. בחו"ל אני נלחם בחירוף נפש כדי להסביר את זכותנו להגן על עצמנו. אבל בשנה החולפת, הלאומיות המתפרצת פינתה את מקומה לביקורתיות, לדכדוך ואפילו לדיכאון. למה? כמו כל סיפור אנושי, הכל מתחיל בשדיי אימי.

מעולם לא הייתי אמא (וכנראה שגם לא אהיה), אבל אני מניח שהשלב שבו התינוק מפנה את הראש מהשד, ואומר - די, אני לא רוצה יותר - הוא רגע קשה עבור האם. זהו רגע של ניתוק. מאותו רגע, התינוק הוא יחידה נפרדת שאינה תלויה לגמרי באם. אבל אותה חוויה טבולה גם בגאווה ובאושר על כך שהילד מתחיל להיות עצמאי ולפתח אישיות משל עצמו. עבורי, הטיול שעשיתי בהודו ובנפאל במשך תשעה חודשים היה הניתוק משד מכורתי.

במשך ארבעה חודשים וחצי טיילתי בהודו, מדרומה עד לצפונה. פגשתי תרבויות מרתקות, אנשים ססגוניים וריחות נפלאים. לעתים הסתובבתי בתוך גלויות, בערים שאיתגרו את כל החושים. בארבעה וחצי החודשים שלאחר מכן התנדבתי בנפאל. עבדתי בעיקר בחינוך - הקמתי יחד עם חברים תנועת נוער בית ספרית, אירגנו פעולות העשרה חינוכיות לילדים, העברתי שיעורי העשרה למורים.

השוני בין המוכר לנו במערב לבין הנהוג במדינות המזרח בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. מלבד חוקי הפיזיקה - הכל שונה. אורחות החיים, השפה התרבותית, היחס הבין-אישי, מושאי הכבוד - דבר אינו כפי שהורגלנו. אבל מעבר לאותם תשעה חודשים משמעותיים, החזרה לישראל היתה מכוננת לא פחות.
 

לא איכות, רייטינג
כשחזרתי לארץ פגשתי לראשונה את ישראל כיחידה נפרדת ממני. באופן טבעי, כל אדם שלא התנתק מהמקום שבו גדל, שבו הוא חי באופן אינרצי - המדינה שאותה הוא מכיר היא היחידה עבורו, ואין בילתה. אין לו עם מה להשוות אותה, אין לו נקודות משען להביע ביקורת, והוא לא יכול להסתכל עליה מרחוק. כשחזרתי לארץ אחרי תשעה חודשי ניתוק, זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את ישראל באמת. כמדינה שהיא לא אני, ואני לא היא. ומה שפגשתי היה באמת מדינה זרה.  " כשחזרתי לארץ אחרי תשעה חודשי ניתוק, זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי את ישראל באמת. כמדינה שהיא לא אני, ואני לא היא "

כשמדברים על תרבות - מוזיקה, קולנוע, ספרות - מדברים על אופנים לבטא את חוט השני שמאגד חברה. בכל חברה יש איזה כוח שמייחד אותה, איזו תכונה שאוגדת את כל מרכיביה. יש איזה גוון שצובע את כל פעולות החברה, שנותן את הקול ואת הייחוד שלה. בשנים האחרונות התרבות הפופולרית בישראל נותנת ביטוי לעובדה שהעם השוכן כיום בציון אינו שואף ברובו לאיכות ולא מחפש אתגרים רגשיים ואינטלקטואליים. אלה השואפים לאיכות מוצאים מחוץ לגדר. הם לא פופולרים. 

מספיק לפתוח תחנות רדיו ולשמוע את המוזיקה כדי להבין מה הצבע של התרבות הישראלית. אפשר להסתכל על השיח הכוחני שמאפיין את הפוליטיקה, להתבונן מי היא אותה אוכלוסיה שמגיעה למוזיאונים, לתערוכות, לקולנוע. זה בא לידי ביטוי גם במשפחה ובחברה המצומצמת שלנו, ובכבוד שאנחנו מעניקים לחלשים. אפשר לראות את זה באופי הדמויות שמעניינות אותנו, מה מביא רייטינג ומה לא שווה בעיניינו. מה מזעזע אותנו. עד כמה אנחנו פתוחים לשמוע דעות שמרחיבות את הקונצנזוס. עד כמה אנחנו מוכנים להתווכח עם אנשים שחושבים אחרת מאתנו.

כששיתפתי בתחושות שלי את המשפחה, את החברים וסתם אנשים ששאלו אותי לשלומי ולא ציפו לפירוט רב כל כך, כולם התגייסו לשכנע אותי ש"אין עלינו", ושאני צריך להבין שאנחנו עדיין תרבות בהתהוות. הסבירו לי שנכון, המצב קשה, אבל חזרנו לארץ רק לפני כמה עשורים, הבאנו מיליוני עולים, יצרנו ערבוביה חסרת תקדים של תרבויות, ובחלוף השנים מורגש השוני, והוא יורגש עוד בעתיד. היו גם כאלה שפשוט הלכו אתי לאירועים תרבותיים, למפגשים, להצגות בישראלית, לראות ולהרגיש אומנות עברית.

התווכחנו, דנו. נשמעו טיעונים קשים ומרים לכאן ולכאן. ואז זה היכה בי: השיח הזה הוא בניין התרבות הישראלית. השיח שמתפתח בין התרבויות השונות בישראל עשיר ומרתק, מעשיר ומושך. אז הרגשתי לראשונה את הצבע המיוחד שלנו. הישראלים.

הדר פרנקנטל הוא עיתונאי ועורך בערוץ 10, וסטודנט באוניברסיטת בן-גוריון במחלקה לפוליטיקה וממשל