על אילנות ויוחסין

אמרי ליה רבנן לרבי פרידא: רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא. אמר: מאי כולי האי? אי בר אוריין הוא יאי, אי בר אוריין ובר אבהן יאי, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה! אמרו ליה: בר אוריין הוא. אמר להו: ליעול וליתי (מנחות נג ע"א)

תרגום:
אמרו לו חכמינו לר' פרידא: ר' עזרא בן בנו של ר' אבטולס, שהוא דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה, שהוא דור עשירי לעזרא, עומד בשער (הבית). אמר (ר' פרידא): מה כל זה (התיאור המפורט)? אם בן תורה הוא יאה (לו להיכנס), אם בן תורה ובן אבות (כלומר, בעל ייחוס) יאה (לו להיכנס), ואם בן אבות ולא בן תורה – האש תאכלהו! אמרו לו: בן תורה הוא. אמר להם (ר' פרידא): שייכנס ויבוא.

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק החמישי של מסכת מנחות עוסקת באופן בו יש להחמיץ את המנחות שאינן מובאות כמצה. במהלך הדיון התלמודי במשנה זו מובאת דעת ר' פרידא על מקור ההלכה שהמנחות המוגשות כמצה אמורות להישמר לבל יחמיצו, מרגע עשייתן ועד הבאתן. הסיפור שיידון כאן מובא בהמשך לכך.

דיון:
רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא –

להיות תלוי ונטוע בו זמנית (cc-by-steve_lodefink)

ר' עזרא מבקש להיכנס לביתו של ר' פרידא. החכמים, אולי אלה השומרים על פתח בית מדרשו של ר' פרידא, מכריזים על בואו ומפרטים את מעלות ייחוסו: נכדו של ר' אבטולס, מצאצאי ר' אלעזר בן עזריה, שהיה מצאצאי עזרא הסופר. נדמה שפירוט ייחוסו של ר' עזרא אינו משמש בסיפור רק כדוגמא לעץ-יוחסין מפואר אלא גם כתזכורת ספציפית לקשרים המתוחים שבין "זכות אבות" ו"זכות התורה".

עזרא הסופר היה זה שחידש את הקשר בין העם והתורה, לאחר שיבת ציון. כמסופר בספר נחמיה, עזרא כינס את כל העם בירושלים, קרא בפניהם את התורה והזכיר להם את חוקיה ומצוותיה. המדרש בתוספתא מדגיש את חשיבות המעמד ואת מקומו של עזרא בחידוש הברית בין העם והתורה: "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אילמלא קידמו משה... מה עלייה האמורה במשה למד תורה לישראל, שנאמר וְאֹתִי צִוָּה ה' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (דברים ד, 14)

אף עלייה האמורה בעזרא למד תורה בישראל, שנאמר כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרוֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשֹׂת וּלְלַמֵּד בְּיִשְׂרָאֵל חֹק וּמִשְׁפָּט (עזרא ז, 10)" (תוספתא סנהדרין פ"ד, ה"ה). עזרא קירב את העם לתורה לאחר דורות בהם היא נשכחה ממנו, ועל כן מקביל אותו המדרש למשה ואת מעשיו למתן-תורה.

ר' אלעזר בן עזריה נזכר כצאצא של עזרא באחד הסיפורים היפים והמורכבים בתלמוד. בעקבות מחלוקת בבית המדרש מבקשים החכמים להעביר את רבן גמליאל מן הנשיאות ולמנות במקומו את ר' אלעזר בן עזריה. כטעמים למינוי נזכרים עושרו, חוכמתו וייחוסו המפואר של ר' אלעזר: "והוא עשירי לעזרא – שיש לו זכות אבות ולא יכול (רבן גמליאל, הנשיא המודח) להעניש אותו (על ש"גזל" ממנו את הנשיאות)" (בבלי ברכות כז ע"ב, התרגום שלי).

לפי המסופר שם, אחד החידושים שהנהיג ר' אלעזר עם מינויו היה פתיחת שערי בית המדרש לרבים: "אותו היום (שמונה ר' אלעזר לנשיאות) סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל (הנשיא הקודם) מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש. אותו היום נוספו כמה ספסלים (לבית המדרש)" (שם, כח ע"א, התרגום שלי). בניגוד לעמדת רבן גמליאל, ר' אלעזר בן עזריה אינו מבקש לערוך מבחני-סף לבאים ללמוד ופותח את השער אל התורה בפני כל החפצים בכך. במובן מסוים הוא ממשיך בכך את דרכו של עזרא שפתח בפני העם את שערי התורה.

ר' אבטולס, סבו של ר' עזרא, דורש את דברי אלהים למשה בעת המתנת העם לפני חציית ים סוף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד, 15). על פסוק זה מופיעות במכילתא כמה דרשות, שכולן עוסקות במחויבות אלוהים לעזור לישראל בזכות מעשי האבות והדורות הקודמים. דרשתו של ר' אבטולס בולטת בשונותה: "משל למה הדבר דומה? לאדם שכעס על בנו וטרדו (גירשו) מביתו; נכנס אוהבו לבקש הימנו ולהחזירו לביתו; אמר לו – כלום אתה מבקש ממני אלא מפני בני? כבר נתרצתי לבני! כך אמר לו המקום – מה תצעק אלי? כבר אני מרוצה עליהם" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח ג). לדעת ר' אבטולס, אלוהים עוזר לבני ישראל כיוון שנתרצה להם עצמם, ולא מפני שהתחייב להם בעבר.

רשימת היוחסין של ר' עזרא מורכבת, אם כן, מאנשים שהיו מחויבים לתורה וללימודה ובו בזמן לא נתלו בעבר וב"זכות אבות" כטעם לקשר בין העם והתורה. בסיפורו של כל אחד מהם ניתן למצוא חיבור לסיפורו של ר' עזרא הנדון כאן: עזרא הסופר יצר קשר מחודש בין דורו ובין התורה שנשכחה משכבר; ר' אלעזר בן עזריה פתח את שערי בית המדרש גם בפני חסרי הייחוס והתואר; ר' אבטולס הדגיש את המחויבות האלוהית לעם, על בסיס התנהגותו בהווה ולא כתלויה בהתחייבות עבר כלשהי.

החמצתו של הבצק יכולה להיעשות כל רגע ורגע (cc-by-treehouse 1977)

אי בר אוריין הוא יאי, אי בר אוריין ובר אבהן יאי, ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה! –
ר' פרידא אינו מתרשם מן הייחוס המפואר של ר' עזרא. הוא שואל בלגלוג: "מאי כולי האי?". מדוע פתיחת שער הבית (או שער בית המדרש) תלויה בייחוס? הקריטריון היחיד החשוב לר' פרידא הוא היותו של המבקש להיכנס "בר אוריין", בן תורה.

בניגוד לייחוס, הנקבע לאדם בטרם לידתו, קרבתו לתורה וללימודה נתונה לבחירתו. ר' פרידא מדגיש כי ייחוס בלבד אינו מהווה טעם לקרבה לתורה וללומדיה (ואף לא אליו עצמו, כאל מי שמלמד תורה ובמובן מסוים מייצג אותה בעולם). את הניסוח הדומה המדגיש את ההבדל שבין "בר אבהן" ו"בר אוריין" ניתן להבין גם כדרישה מן האדם הרוצה להיכנס בשערי התורה להחליף את "משפחתו":  להיות בן לתורה ולא (רק) בן לאבותיו.

ר' פרידא מסיים דבריו במה שנשמע כמו קללה: אדם שיש לו רק זכות אבות ולא זכות תורה, ראוי שיישרף באש. אני בוחרת להבין זאת כתיאור של סיבה ותוצאה: מי שנתלה באילן אבותיו ואינו נטוע בעצמו בתורה, סופו אילנו להתייבש ולהיאכל באש.

כאמור לעיל, ההלכה אליה מתייחס ר' פרידא בהופעתו הראשונה בסוגיה, קובעת שמנחות המצה דורשות מעקב צמוד: החמצתו של הבצק יכולה להיעשות בכל רגע ורגע, גם אם תחילתו "הובטחה" כמצה, ולכן יש צורך בשימור תמידי שלו. נדמה לי שזו העמדה המובעת כאן גם לגבי הקשר שבין הייחוס המשפחתי והחיבור לתורה: אלבומי תמונות משפחתיים עמוסי זיכרונות אינם ערובה לנוכחות התורה והזהות היהודית בהווה; את אלה יכולה להבטיח רק הבחירה המתחדשת בהם בכל דור ודור.


רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

 

 

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8