קניין רוחני

תרגום:
הלך ר' אלעזר, אמרהּ לזו ההלכה (המדרש המבסס את דברי המשנה בפסוקים), ולא אמרהּ משמו של ריש לקיש. שמע ריש לקיש וכעס. הקשה לו (ריש לקיש) עשרים וארבע (קושיות מפסוקים בהם כתוב) "ידיו": (למשל) יָדָיו תְּבִיאֶינָה (ויקרא ז, 30), יָדָיו רָב לוֹ (דברים לג, 7), שִׂכֵּל אֶת יָדָיו (בראשית מח, 14). שתק (ר' אלעזר).

הקשר:
המשנה השמינית בפרק התשיעי של מסכת מנחות (בתלמוד זהו הפרק העשירי) עוסקת בדיני סמיכה על קורבנות, וקובעת שיש לסמוך בשתי ידיים. התלמוד שואל מניין לומדים זאת, וריש לקיש עונה: "שאמר הפסוק: וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְּׁתֵי ידו (ויקרא טז, 21) עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי –  כתב 'ידו' וכתב 'שתי'; זה בניין אב – כל מקום שנאמר 'ידו' הרי כאן שתיים, עד שיפרט לך הכתוב (שמדובר ביד) אחת" (מנחות צג ע"ב). בפסוק בויקרא יש שינוי בין נוסח הכתיב, בו נאמר "ידו", ובין נוסח הקרי, לפיו יש לומר "ידיו". משינוי זה לומד ריש לקיש כלל: הכוונה של הביטוי "ידו" היא תמיד לשתי ידיים, אלא אם כן נאמר במפורש משהו אחר. הסיפור שיידון כאן מתייחס לאמירה זו.

נאמנות למקור (cc-by-prettyrypewriters)

דיון:
מדוע חשוב לומר דבר בשם אומרו, ומה לכל זה ולסוגיית הסמיכה?

אזל רבי אלעזר אמרה להא שמעתא בבי מדרשא, ולא אמרה משמיה דריש לקיש –
ר' אלעזר, שלמד את ההלכה מריש לקיש, לימד אותה בבית המדרש מבלי לציין את מקורהּ.

חשיבות אזכור מקורן של אמירות נזכרת פעמים רבות בספרות חז"ל ומוצעים לה טעמים שונים, שהמוכר ביניהם, כמדומני, הוא זה המופיע משמו של ר' אלעזר בשם ר' חנינא: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי (אסתר ב, 22)" (מגילה טו ע"א). חשיבות הציטוט בשם נלמדת מאסתר: לולא דיווחה למלך על מזימת בגתן ותרש בשם דודהּ, לא היה מרדכי נרשם בספר דברי הימים של אחשוורוש וגאולת העם היהודי היתה נמנעת (לדעת מדרש זה). גם המשך דבריו של ר' אלעזר בשם ר' חנינא שם, נוגע בעניין זה: "צדיק אבד - לדורו אבד. משל לאדם שאבדה לו מרגלית, כל מקום שהיא - מרגלית שמה, לא אבדה אלא לבעלה". כלומר, אם "אבדה" תורתו של אדם כיוון שאינה משויכת לו עוד באמצעות אזכור שמו, "מרגליוּתה" שלה נשמרת, אך האובדן לבעליה אמיתי וכואב הוא.

טעם נוסף לחשיבות הציטוט בשם, נגזר גם הוא מן הרעיון שדבר תורה "שייך" לאומרו: "אמר רבי חזקיה, אמר רבי ירמיה בר אבא, בשם רבי יוחנן – כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא (משלי כב, 22)" (תנחומא במדבר, כב). כלומר, אמירת דבר שלא בשם אומרו היא גזל. התורה הנוצרת במוחו ובליבו של אדם נתפסת כאן כ"רכושו", וציטוט שלה בלי שם בעליה מובן כלקיחת דבר שלא ברשות. כדאי לשים לב, שהמדרש עצמו מובא מפי שושלת של חכמים ובכך מדגים שילוב יפה של צורה ותוכן.

שמע ר"ל ואיקפד –
המילה "איקפד" או "איקפיד" משמשת בספרות חז"ל כביטוי של כעס גדול של חכם על חברו. ההקפדה נובעת בדרך-כלל מתוך תחושת החכם שפגעו בכבודו. כך למשל מובע כעסו של ר' חנינא בר חמא על רב, שסירב לנהוג בו כבוד, כפי שנהג בחכמים אחרים (יומא פז ע"ב).

בסיפור הנדון כאן, ניתן להבין שריש לקיש מקפיד על פגיעה בכבודו: לא רק שר' אלעזר גזל ממנו את מרגליתו-תורתו והתהדר בה כאילו שלו היא, הוא גם מנע ממנו את הכבוד הראוי לו כמי שהגה רעיון תורני, המשמש יסוד להבנה ולפסיקה.

אקשי ליה עשרים וד' ידיו –
מה עושה אדם שמרגליתו נגזלה ממנו והיא עכשיו ברשותו של אחר? כדי לזכות בה בחזרה, עליו להוכיח שאכן שלו הייתה מלכתחילה. זה בדיוק מה שעושה ריש לקיש כאן. הוא בוחן את היכרותו של ר' אלעזר עם המדרש שציטט ואת הבנתו אותו, ובכך מנסה להוכיח כי אינו בעליו האמיתיים. הטעם התורני לקביעה כי יש לסמוך בשתי ידיים "שייך" למי שיכול לתרץ את העולה ממנו גם כנגד התקפה של שאלות מקשות.

הביטוי "עשרים וארבע קושיות" ביחס לריש לקיש נזכר גם בסיפור המתאר את קשרי החברות העמוקים שלו עם ר' יוחנן. שם מסופר, שלאחר מותו של ריש לקיש ציוותו לר' יוחנן חברותא "תחליפית" – ר' אלעזר בן פדת, שהיה מסכים עם כל דבריו. ר' יוחנן מתרעם על כך ומבכה את אובדן חברו: "אתה (ר' אלעזר בן פדת) כבן לקיש?! בן לקיש, כשהייתי אומר דבר היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות ואני משיב לו עשרים וארבע תשובות וממילא רווחה (הרוויחה, התרחבה) ההלכה... היה הולך וקורע בגדיו ובכה ואמר – היכן אתה בן לקיש?! היכן אתה בן לקיש?!" (בבא מציעא פד ע"א, התרגום שלי). קושיות טובות, אם כן, מרחיבות את התורה אך גם מחברות בין לומדיה ובינה ובינם לבין עצמם.

אישתיק –
מול עלבונו וכעסו של ריש לקיש, שותק ר' אלעזר. נדמה ששתיקתו זו כהודאה וכקבלת הדין. הוא מבין את טעותו ואולי מחכה למחילה ממורהו. אני מוצאת סמליות בכך, שהתוצאה (הספרותית) לאמירת דבר שלא בשם אומרו, היא שתיקה.

לכבד את מרגליות האחר (פלאש90)

כדרכם של חז"ל, גם בסיפור זה מתקיים שילוב מעניין בין צורה ותוכן: הדין ההלכתי בנוגע לסמיכה קשור קשר עמוק לכעסו של ריש לקיש על הפגיעה בכבודו.

סמיכה אינה משמשת רק בהקרבת הקורבנות אלא גם כהעברה של מעמד וכוח מידי מנהיג אחד לחברו-יורשו. לאחר מותו של משה, מתארת התורה את המנהיג החדש: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (דברים לד, 9). המדרש מסביר מדוע מזכיר הפסוק פעמיים את שמו של משה: "לְמה הוא (יהושע) דומה? לנמפיון (מזרקה) המשקה את כל המדינה, והיו כל אנשי המדינה משבחין אֹתו; אמר להן אחד – שבחו למעין שמספיק (מספֵּק) לו כך! היו הכל משבחין ליהושע, שהיה משקה מחכמתו לכל ישראל; אמר להן – (זהו) שִׁבחו שלמשה, שנאמר כי סמך משה את ידו עליו" (מדרש תנאים לדברים, לד, ט).  כמו אותו "אחד" שמתקן את העם ומתעל את השבח כלפי מקור המים-התורה, הלא הוא משה, כך גם ריש לקיש: הוא מבקש לתעל את הכרת התודה על ההלכה לעבר מקורהּ, כלומר הוא עצמו.

ריש לקיש אולי סמך את ידיו על תלמידו, כדי שילמד ממה שלמד, אולם אין בכך כדי להעביר לר' אלעזר את הבעלות על הרעיונות ודברי התורה שלו. מרגלית התורה של ריש לקיש אולי נותרת ביוקרתה בהילקחה ממנו, אולם בעבורו – גזילתה היא סוג של אובדן.

רוצים להגיב בנושא? הצטרפו לדף הפייסבוק שלנו

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי.