(לא) עוזב את העיר

 "אולי הייתי נאיבי. מוזיקה אולי יכולה לחולל מהפכה חברתית, אבל היא לא מסוגלת לעצור את הקסאמים, וגם לא לעשות שלום" - כך צוטט חיים אוליאל בראיון שער למוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות (מאי 2009), ראיון שבו הכריז על עזיבת שדרות לטובת מגורים במרכז הארץ. היו אלה ימים בהם קצב הקסאמים הלך והתגבר, ללא אור בקצה המנהרה, ואוליאל הרגיש שהוא חייב לבצע את השינוי ותוך כדי כך לזעוק את זעקת תושבי שדרות.

היום, יותר משנתיים אחרי הראיון ההוא, אוליאל נשמע אחרת. מאז אותו Refresh משדרות לאזור המרכז, הוא ביצע שינוי נוסף - הפעם הפוך - וחזר לביתו שבשדרות. את הסיבות לשני הצעדים הוא פורש, כהרגלו, בכנות ישירה ולא מתחמקת.

"האמת היא שהיו שני דברים עיקריים שגרמו לי לעזוב", מספר אוליאל. "ראשית כל, רציתי לזעזע את המערכת, להתריס. בתקופה ההיא הקסאמים התגברו אחרי 8 שנים קשות בפני עצמן. היתה תחושה שהמדינה לא שמה עלינו, ושאנחנו החצר האחורית של ישראל. מעבר לזה בדיוק באותה שנה, לא מספיק שהיה בלגן - גם סגרו מחוסר תקציב את 'צהלולים', מרכז אתני לשימור המוזיקה והתרבות האתנית המסורתית, שהקמתי וניהלתי. ראיתי שדברים לא עובדים, ראיתי שאני מנסה לעשות דברים וזה לא הולך, אז חשבתי שאולי הגיע הזמן לעשות שינוי, דברים אחרים במקומות אחרים".

בגיל 50 הבין אוליאל שלא פשוט להעביר לאזור אחר משפחה שלמה, לכן הוא שכר דירה בראשון לציון והתגורר בה בגפו במהלך השבוע – מין ניסיון לבדוק את השטח לפני שמבצעים צעדים משמעותיים. מדי סוף-שבוע הוא חזר כמובן למשפחה בשדרות. "האמת היא שמבחינה אישית היה לי קשה להיות בעיר, גם מבחינת הנוחות שלי", מספר אוליאל. "אולי אתה קרוב למרכז הארץ, אבל כל בוקר עומד בפקקים, מחפש חניות ומתמודד עם עוד אלף דברים שמקשים עליך את היומיום. בשדרות הייתי מגיע לכל מקום תוך 5 דקות, ואילו באזור המרכז כל נסיעה היא סיפור".

אמנם הכרת את אזור המרכז הרבה לפני כן, אבל עד כמה המגורים בתוכו שונים מאשר רק ביקורים לצרכי עבודה?
"עד אז תל אביב היתה עבורי 'לבוא לעבודה ולחזור הביתה'. אבל כשגרתי בראשון לציון הרגשתי שאתה הולך לעבודה, וגם כשאתה חוזר - זה לא לבית, אלא לאותה סביבת עבודה. לא מהנה במיוחד".

תושבים שדרות התאכזבו מהעזיבה, מספר אוליאל, אבל מצד שני הם קיבלו את הסיבות וצידדו בהחלטתו. "הם הבינו שאי אפשר לשבת לאורך זמן על אותן עוולות של המדינה, שלא תורמת הרבה לעיר. המסר היה כל הזמן 'יהיה בסדר', וזה היה מאכזב. ציפיתי להרבה יותר מעורבות של המדינה שלנו. אזרחי המדינה תמכו ועודדו, אבל המדינה עצמה לא עשתה יותר מדי, חוץ מהטבה פה ושם. חשבתי שאולי זעזוע מסוים יעזור להאיר את עיני הקברניטים".  " אזרחי המדינה תמכו ועודדו, אבל המדינה עצמה לא עשתה יותר מדי, חוץ מהטבה פה ושם. חשבתי שאולי זעזוע מסוים יעזור להאיר את עיני הקברניטים "

אחרי כשנה בראשון לציון, נראה היה שהמהפכה לא ממש הצליחה. היא הקשתה על היומיום של אוליאל, לא זעזעה במיוחד את המדינה, ואם זה לא מספיק, האמן הוותיק קיבל הצעה לפתוח מחדש את מרכז צהלולים בשדרות. החזרה לכור מחצבתו היתה מתבקשת. "לא היו לי הרבה התלבטויות", מודה אוליאל. "בכל זאת, הקמתי לא מעט מוסדות תרבות ומוזיקה בשדרות, וזה חלק מההוויה שלי בחיים. חשבתי שזה מספיק חשוב כדי שאחזור לשדרות ואפתח את המרכז מחדש. להמון תושבים הפעילות הזו היתה חסרה, ולשמחתי זה אכן קרה".

שינוי מהותי בחייך ערכת כשלאחר עשור בלהקת "שפתיים", שהתמחתה במוזיקה מרוקאית, הוצאת בגיל 43 אלבום בכורה דווקא בז'אנר הרוק. בכלל, הרצון לשינויים נראה כמו דפוס די קבוע אצלך.
"בדיוק, אני תמיד מנסה דרכים חדשות. אנשים אוהבים לקבע אותך במסגרת מסודרת, אבל טוב לנסות דברים חדשים, טוב לחוות. בנעוריי ניגנתי בלהקות רוק, ולאחר מכן הקמתי את להקת שפתיים שהוציאה את המוזיקה המרוקאית מהארון, מה שיצר התפתחות אדירה בשפה ובמוזיקה ובתרבות - כולל פריצת התזמורת האנדלוסית, ההצגות המרוקאיות וכו'. אחרי שסיימתי עם להקת שפתיים חזרתי אל הרוק. למעשה באתי ושברתי את כל המסגרות הישנות. בשנים האחרונות אני כבר משלב בין הכל - בין המוזיקה המרוקאית לבין מוזיקת הפופ-רוק. בתקופה האחרונה הקמתי הרכב עם הילדים שלי, 'האוליאלים', ולשמחתי הוצאנו הרבה להיטים שרצים במועדונים וברדיו. זה בעצם חיבור בין המוזיקה של הדור שלי לבין המוזיקה ששומעים היום במועדונים. לשמוע היום ילדים קטנים ששרים 'חביבי דיאלי' זה מעיד על תחייה של התרבות, הפולקלור והמוזיקה".

להוציא את המוזיקה המרוקאית מהארון. התזמורת האנדלוסית

אם נחזור לשיבה לשדרות, לא התלוותה לכך תחושת תבוסה וכישלון?
"יכול להיות שהיתה תחושה כזו. אני לא רוצה להישמע חלילה יהיר, אבל במהלך כזה שדרות הפסידה פעמיים - גם לא השתנה כלום, וגם לא הייתי שם. אני איש מאוד פעיל ומשפיע מבחינה חברתית-תרבותית. עשיתי מהלך שאמנם לא יצר יותר מדי, אבל זה בסדר ומובן. הבנתי שיש גבול למהלכים כאלה. גם הקיץ המדינה סערה עם מחאת האוהלים, אבל חוץ מצקצוקי לשון והפגנות - דברים לא באמת השתנו. כנראה שמחאות מהסוג הזה לא עובדות. אולי צריכים לנקוט בפעולות יותר אגרסיביות, נוסח הפנתרים השחורים".

...או להשפיע מבפנים, בפוליטיקה.
"נכון, למי שרוצה. אבל אני לא רוצה. יש כאלה שהאופי שלהם פשוט לא מתאים לזה. אני מנסה להשפיע בדרכים אחרות, תרבותיות יותר".