שובר שתיקה

כשמביטים ברב יצחק פנגר, קשה לזהות את הצעיר שנסע לפני שנים למזרח הרחוק כדי להתמחות ברפואה אלטרנטיבית. "תמיד הייתי טיפוס שעושה דברים עד הסוף", מספר הרב פנגר, מרצה בנושאי יהדות ואחד הרבנים הפופולריים בערוץ הידברות. "בכל תחום רציתי להיות הטוב ביותר. אחרי הצבא התחלתי ללמוד רפואה אלטרנטיבית, ומשם טסתי למזרח הרחוק - כי אם כבר, אז כבר. רציתי להתמחות במקום האותנטי ביותר. לא היו לי ציפיות יתר, לא היה חיפוש אחר משמעות או דברים עמוקים. השאיפה היתה התמקצעות. עברתי למזרח כדי להתמקצע ברייקי - אז שיטה חדשה יחסית".

פנגר הצעיר למד אצל מורים רוחניים טיבטים, ולאחר זמן מה, בעצת אחד מהם, עבר לאחד ממנזרי השתקנים באזור רישיקש. המטרה הייתה להשלים עבודה רוחנית שכוללת שתיקה למשך כחצי שנה ומדיטציות על פי הרייקי. פנגר הודיע להוריו שבחצי השנה הקרובה לא יהיה להם עם מי לדבר, ניתק קשר עם העולם ונכנס למנזר.

ֿ

לדבר או להשתגע
באותה תקופה, הקשר של פנגר עם היהדות היה אפסי. ההיכרות שלו עם החגים הסתכמה במה שלימדה אותו הגננת. "הזיכרון היחיד שלי היה מאירוע שנקרא בר מצווה, שנכפה על ידי סבא, שהתעקש שייזרק סימן מיוחד בנכד הבכור שלו", הוא מספר. "עליתי לתורה וקראתי את ההפטרה. זו היתה החוויה הראשונה והאחרונה שלי בבית כנסת".

אותו סימן יהודי שנזרק בפנגר הצעיר בגיל מצוות התפרץ דווקא בהודו. "שם היה לי זמן לחשוב, להתבונן ולהתפתח", מספר הרב. "אתה מגיע למחוזות שלא חלמת שהם קיימים בתוכך, ושם בעצם הגעתי לנקודות שגרמו לי את השינוי. הקושי המרכזי הוא ההכרח לשתוק. בהתחלה זה קל, ואחר כך השתיקה הופך להיות קשה - אסור לך לדבר עם אחרים ואפילו לא עם עצמך. הם טוענים ששתיקה מפתחת עוצמות. לשיטתם, כשאתה שותק אתה למעשה בונה את הכור האטומי הפנימי שלך. אבל אחרי חודש-חודשיים זה נהיה קשה מאוד. לא היה לי שם שעון ולא ידעתי כמה זמן עבר. אפילו יום אחד יכול להיראות לך כנצח. עניין השתיקה הלך והפך לקשה יותר, חשתי שזה הר געש פנימי שיכול להתפרץ. וזה הוביל לאחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחיים שלי.

"במנזר אין ברזים ומקלחות, יש רק את הנהר הסמוך. אני זוכר שיצאתי מהנהר אחרי שחיית הבוקר וחשבתי שאני לא יכול להמשיך יותר. אם לא אדבר - אשתגע. זה ממש כמו הר געש או סכר שהמים עומדים להתפרץ מתוכו. ברגע ששחררתי את השסתום - זו היתה חוויה אדירה. כשזה התפוצץ, יצאו לי רק פסוקים. התחלתי לירות כמו מכונת ירייה את כל ההפטרה שלי, כולל הטעמים. זו חוויה עוצמתית, התפרצות של שמחה אדירה.

"זה כמובן גורם לך לשאול, אבל אתה מפחד לקבל תשובות, כי לא ברור לך אם בכלל תקבל ותקיים אותן. עד אז ראיתי את עצמי כאדם אוניברסלי - הרי אנחנו ושאר העמים אוכלים אותו אוכל, שומעים אותה מוזיקה, נראים די דומה. אבל כשהפסוקים נורו ממני הבנתי בפעם הראשונה שאני שונה. זה עניין אותי."

"חזרתי לשתוק, ואחרי שלושה ימים קרה מקרה נוסף בשעת לילה מאוחרת. הייתי בחדר שלי, שהיה בקצה המנזר, סמוך ליער. עשיתי תרגילי רייקי בלילה, וכשהתכוננתי ללכת לישון כיביתי את הנר, והיתה לי הרגשה מוזרה שיש מישהו שנמצא איתי בחדר. אני לא טיפוס ששומע קולות ומחפש פיות, אבל התחלתי להסתובב עם הנר, לחזור ולבדוק. הרגשתי ששתי עיניים ננעצות בי, ופרשתי את שק השינה שלי. לפתע עקרב צהוב נפל מתוך הראש של שק השינה. בפעם הראשונה בחיים הרגשתי שיש מישהו למעלה ששומר עלי. זו הרגשה מאוד עוצמתית של כוח ענק ששומר עליך. ועדיין, לא קישרתי שאם יש בורא עולם - הוא נתן ספר הדרכה שמסביר מה תפקידנו בעולם".

מסע שמתחיל מאפס
"הסוויץ' הגדול ביותר אירע זמן קצר לאחר מכן", ממשיך הרב פנגר. "בשלב מסוים נגמרו לי הנרות לתרגילי המדיטציה. חיטטתי בתיק ומצאתי באחד הכיסים ברכון שקיבלתי מחסיד חב"ד בנתב"ג. היו בו תפילת הדרך, 'שמע ישראל', ברכת המזון וכו'. אמרתי לעצמי, 'בוא תנסה לעשות תרגילי מדיטציה - אבל עם מילים בעברית'. הסתכלתי לשמים, ובפעם הראשונה אמרתי 'שמע ישראל'. באותו רגע הגוף שלי התחיל ממש לרעוד.  בפעם ראשונה שהוצאתי את הפסוק בפה - המסך ירד. הבנתי שמצאתי אוצר".

למחרת החליט פנגר לעזוב את המנזר. הוא לא נפרד, אלא פשוט ארז ונסע לדלהי, שם עלה על הטיסה הראשונה לישראל. "השינויים המרכזיים קרו לאחר מכן", הוא מספר. "הגעתי לארץ, התחלתי לברר מה זו יהדות והגעתי לסמינר של ערכים. התחלתי להניח תפילין. פתאום קלטתי שיש מציאות שעומדת לחייב אותי, כלומר, אותה ישות שבראה את העולם לא עשתה את זה כדי שנשחק כאן שש-בש. הבנתי שאני חייב להשתנות.

שינוי לא מתרחש ברגע. הרב פנגר בתוכנית טלוויזיה

"השינוי לא מתרחש ברגע אחד. זה מסע שבו אתה מתחיל מאפס. ואז מתחילים להגיע ריקושטים מהסביבה - חברים מתחילים להעיר הערות, ההורים מתחילים לפחד. אבל אני אדם מאוד עקשן, ואם הייתי מוכן לנסוע עד למזרח כדי ללמוד תורה אחרת, הייתי מוכן לחקור עד הסוף את היהדות. היו אנשים שניסו למשוך אותי חזרה לעולם החילוני, אבל לא ראיתי אף אחד בעיניים. החלטתי שאני הולך לחוות את זה עד הסוף. השינוי המהותי הגיע כשהבנתי שמה שאני עוסק בו - הרייקי - אינו כשר, כי יש בו אלמנטים של עבודה זרה. זו היתה קריסה, אבל גם היא פתחה לי הרבה אופציות".  " הדת היא חדר הכושר הטוב ביותר מבחינה רוחנית. הגישה המערבית אומרת, 'תעשה מה שבא לך', אבל היהדות בונה אותך לעולם עם גבולות "

אם לא היית עושה את השינוי, איפה היית היום?
"בטח הייתי היום אחד המאסטרים לרייקי הטובים בעולם, מורה ליוגה וגרוש פעם שלישית עם שני ילדים במקרה הטוב. כנראה שבעיני הייתי אדם טוב, אבל בפועל לא הייתי באמת אדם טוב. הדת מיסדה אותי, בנתה אותי. הדת היא חדר הכושר הטוב ביותר מבחינה רוחנית. הגישה המערבית אומרת, 'תעשה מה שבא לך', אבל היהדות בונה אותך לעולם עם גבולות".

למרות זאת, ההתחדשות לא היתה פשוטה עבורך.
"התחדשות כרוכה בכאבים. אין שינוי קל. יש ילדים שנולדים עם רגליים עקומות, אבל שמים אותם בתוך סד כדי לשנות את זה. אצלי זה היה עוד יותר מורכב: כבר מצעירותי שנאתי דתיים, ובפרט חרדים. זה אבסורד, כי מעולם לא הכרתי אותם. אז פתאום לחיות בתוך ציבור כזה, שכל כך לא אהבת אותו, זה לא פשוט. אבל, היתרונות הרבים של היהדות הכריעו בקלות את הכף".