רוב אוכלוסיית העולם מתחתנת. כלומר, רוב אוכלוסיית העולם ממשיכה להביע אמון בהצהרת נאמנות ממוסדת שרק המוות אמור להתיר. הבעת האמון הזו תמוהה לאור הנתונים המעידים כי נישואים רבים אינם עומדים במבחן הזמן.
נדמה כי דווקא בעובדה שרוב בני האדם מתעקשים להינשא, וכי רובם עושים זאת במחשבה כי הקשר שלהם לא יהיה חלק מסטטיסטיקת הגירושים, טמון ההסבר לעוצמת השנאה שלעתים מתפתחת בין בני זוג מתגרשים. כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה. התנפצות האשליה הרומנטית, ההתפכחות מהאמונה ש"לנו זה לא יקרה", תחושת הכישלון והרצון להאשים בכישלון את הצד השני, גורמות לאנשים, שקודם לכן חלקו אינטימיות וקירבה שאין כדוגמתה מחוץ לזוגיות, לשנוא ולהתנהג זה כלפי זו ברשעות ובאכזריות.
כמובן שיש בני זוג רבים המצליחים להתגבר על השבר ולהיפרד בצורה הגונה ומכבדת. חלקם אף שומר על קשר מיטיב זה עם זו ועם הילדים. אך במקרים רבים בני הזוג מתעקשים לפרנס את עורכי דינם ולהשאיר אחריהם אדמה חרוכה. המצב מסוכן במיוחד כאשר מדובר בהורים לילדים קטינים. הנתונים מלמדים כי הלגיטימציה הגוברת לגירושים הובילה לעלייה דרמטית בשיעור המתגרשים שאינם ממתינים לכך שהילדים יעזבו את הקן.
מדי שנה, יותר מ-14 אלף קטינים חווים את גירושי הוריהם בישראל. המקרים הטרגיים ביותר הם אלה שבהם השנאה מעוורת את ההורים מלראות את טובת ילדיהם, והם מנהלים את מאבקיהם תוך פגיעה חמורה ברווחתם הנפשית וההתפתחותית של הילדים. כבר הוכח במחקרים רבים ששני הגורמים המשפיעים ביותר על רווחתם של ילדים להורים גרושים הם המצב הכלכלי וחשיפה לקונפליקטים בין הוריים. מאבקי שנאה בין הורים גם עולים כסף רב, שנמנע מהילדים, וגם חושפים את הילדים למה שעלול לפגוע בהם באופן בלתי הפיך.
הלכלוך נהפך לציבורי
המשפט הישראלי תורם להעצמת השנאה בגירושים. בעוד ששיטות משפט אחרות מבקשות להקהות את הזעם, את תחושת הנקם ואת הנרקיסיזם ההורי בעזרת אכיפת הליכי גישור ותמיכה טיפולית, הרי שאצלנו משתמרת מערכת משפט כפולה – אזרחית ודתית. מצב זה מזין את מה שמכונה "מרוץ הסמכויות", שבו כל צד ממהר לערכאה השיפוטית שהוא חושב שתפסוק לטובתו.
" לפתע מגלים בני הזוג כי הבעיות שהובילו לרצון של מי מהם או של שניהם להיפרד הן כבר לא נחלתם הפרטית אלא מצויים ברשות הציבור, לרבות עורכי הדין, השופטים ופקידות הסעד. "
כך, במקום לשבת על כוס קפה ולנסות ולנסח את תנאי הפרידה בהסכמה או בעזרת מגשרת, אץ רץ כל אחד מבני הזוג לעורך דין, שמיד מייעץ על פניה לבית המשפט או לבית הדין כדי "לתפוס סמכות". או אז, כבר מתנסחים להם כתבי התביעה וההגנה עם דרישות כספיות מוגזמות, תיאורים פלסטיים של חולשותיו וחסרונותיו של הצד השני ואיומים שונים ומשונים – ובזאת נסתם הגולל על הסיכוי להליך פרידה הגון ומכבד.
לפתע מגלים בני הזוג כי הבעיות שהובילו לרצון של מי מהם או של שניהם להיפרד הן כבר לא נחלתם הפרטית אלא מצויים ברשות הציבור, לרבות עורכי הדין, השופטים ופקידות הסעד. מה שהיה ידוע רק להם, בחדרי חדרים, נשפך בדיו שחור על דפים לבנים ונשזף ונשפט בעיני זרים.
יתרה מכך, בני הזוג מגלים שהסכסוך הפרטי שלהם נצבע בצבעים ציבוריים מכיוון שהוא מושפע מיחסי הכוח החברתיים בין נשים לבין גברים. גברים נדהמים ללמוד כי כל עוד אין גט הם חייבים במזונות זוגתם, שאינה חייבת במזונותיהם, וכי חובת מזונות הילדים המוטלת עליהם תובענית יותר מזו המוטלת עם האם. נשים נאלצות ללמוד כי אם לא תיכנענה לדרישות הכלכליות של הגבר הן עלולות למצוא עצמן מסורבות גט, וכי בכל מקרה סביר שרמת החיים שלהן תיפגע בשל הגירושים בעוד שזו של בני זוגם לשעבר תעלה, כפי שקורה לרוב הגרושות והגרושים בשל חלוקת התפקידים המגדרית במשפחה.
מכאן, שהגם שהמשפט לא יוכל להעלים את תופעת השנאה בין מתגרשים, הרי שיש בכוחו לשכך אותה אם יבטל את הסמכות המקבילה של בתי הדין הדתיים, יכיר בגירושים אזרחיים, יעודד הליכי גישור איכותיים ויעצב כללי פרידה שמתאימים למציאות המשפחתית הממוגדרת אך המגוונת.
אני סקרנית לגלות אם אזכה לראות עוד בחיי את השינויים המשפטיים האלמנטריים הללו, שבמציאות הפוליטית בישראל של היום נדמים כבלתי סבירים בעליל.
ד"ר דפנה הקר היא מרצה בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניבאסיטת תל אביב.
