כל הגדול מחברו

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקדים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא (סנהדרין קב ע"ב) 

תרגום:
רב אשי (סיים את לימודו) ועמד (לפני עניין) שלושה מלכים (הנזכר במשנה). אמר: למחר, נפתח (את לימודנו) בחברינו. בא מנשה, נראה לו בחלום. אמר (מנשה לרב אשי): חבריך וחבריו של אביך קראת לנו? מהיכן צריך לחתוך (הלחם, בברכת) "המוציא (לחם מן הארץ")? אמר לו (רב אשי): איני יודע. אמר לו (מנשה): מהיכן צריך לחתוך (הלחם, לברכת) "המוציא" לא למדת, וחבריך אתה קורא לנו? אמר לו (רב אשי): למדוֹ לי, ולמחר דורש אני לו בשמך. אמר לו (מנשה): מהיכן שמתחיל הבישול (של הלחם). אמר לו (רב אשי): מאחר שחכמת כל כך, מה הטעם שעבדת לעבודה זרה? אמר לו (מנשה): אם היית שם, היית מחזיק בשיפולי גלימתך והיית רץ אחרי (לעבוד עבודה זרה). למחר אמר להם (רב אשי) לחכמים: נפתח ברבותינו.

הקשר:
המשנה השנייה של הפרק העשירי במסכת סנהדרין (בתלמוד הסדר שונה, וזהו הפרק האחד עשר) מציינת את שמותיהם של שלושה מלכים שבשל חטאיהם אין להם חלק בעולם הבא. מנשה אמנם נמצא ברשימה זו, אולם כבר במשנה מופיעה עמדתו של ר' יהודה הטוען: "מנשה יש לו חלק לעולם הבא". נדמה שהמחלוקת נעוצה בשוני שבין המקורות המקראיים לגבי מלך זה (וראו ההבדל בין תיאור מלכותו של מנשה במלכים ב', כ"א ובין התיאור המקביל בדברי הימים ב', ל"ג).

דיון:
מה מלמד מנשה את רב אשי בחלומו, ומה ניתן ללמוד מכך על הסכנות העומדות בפני תלמיד חכמים, ולא פחות מכך - על הצורך בצניעות?

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין –
רב אשי הלומד ומלמד את המשנה, מחליט לעצור לפני עניין שלושת המלכים (ירבעם, אחאב ומנשה) ונותן "פרומו" לשיעור שייתן למחרת. כיצד ניתן להבין את הביטוי "חברינו" בהקשר זה? האינטונציה אינה כתובה בטקסט, וייתכן שיש כאן אמירה המשולבת בקריצה, אולי אפילו בלשון סגי נהור, מתוך זלזול בוטה בשלושת המפורסמים בחטאיהם.

אפשרות אחרת להבנה היא שרב אשי מחשיב את שלושת המלכים הנידונים כ"חברים" – כלומר, שייכים למעגל הבית מדרשי שלו ושל תלמידיו. הבנה כזו דורשת הסבר: האם ניתן להעלות על הדעת ששלושה מלכים מגדולי החוטאים שמזכיר המקרא, היו לומדי תורה ומיושבי בית המדרש? מסתבר שבהחלט ניתן.

בהמשך הסוגיה התלמודית נאמר: "מנשה היה שונה חמישים וחמישה פנים בתורת כהנים (ספר ויקרא)... אחאב – שמונים וחמישה, ירבעם – מאה ושלושה" (סנהדרין קג ע"ב). שתי סיבות אני מוצאת לצורך בתיאור כזה: האחת היא העצמת הנפילה של השלושה – מאיגרא רמה של לימוד תורה לבירא עמיקתא של עבודה זרה; השנייה היא אמפתיה באמצעות מבט רפלקטיבי – כולנו, גם תלמידי חכמים, יכולים להתדרדר לחטא ולכפירה, ועל כן יש להיזהר לא רק מן העבודה הזרה אלא גם מן הדמוניזציה של עובדיה.

ייתכן שהתלמוד משתמש כאן בשתי המשמעויות: מחד גיסא מנשה כועס על הכינוי "חברינו" הנאמר, להבנתו, כגנאי ("חבירך וחברי דאבוך קרית לן?!") ומאידך גיסא הוא מתרעם על כך שרב אשי – בשל בורותו בהלכות "המוציא" -  טרם הגיע לדרגה הנעלה של "חבר".

אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? –
מנשה מופיע בחלומו של רב אשי ונוזף בו על זלזולו בשלושת המלכים. הוא מנסה (ואף מצליח) להוכיח לרב אשי שאינו ראוי להיות "חבר" לשלושת המלכים, כיוון שהם בקיאים וחריפים ממנו בהלכה. מדוע בוחר מנשה דווקא בדוגמא של חיתוך הלחם לברכת "המוציא"? תשובה אפשרית אחת היא שמדובר במעשה דתי יומיומי, ולכן דווקא בו נבחנות ידיעותיו התורניות של אדם כמו גם הקפדתו על המצוות.

כיוון שמנשה יודע את התשובה ורב אשי לא, מוכח שמנשה נמצא בדרגה דתית גבוהה יותר ולא ראוי שרב אשי יכנה אותו (או את עצמו) "חבר". תשובה אפשרית אחרת היא שהלחם וברכת "המוציא" הם מטאפורה לעניין רחב יותר, שאליו מבקש מנשה למקד את תשומת הלב של רב אשי ושל כל אלה המבקרים אותו ואת מעשיו. נדמה לי שפירוש מטאפורי כזה יכול להתאים לתשובת מנשה: מהיכא דקרים בישולא. החיתוך, ה"פגיעה" בלחם, נעשית במקום שהבשיל ראשון, במקום בו נאפה הלחם בצורה הטובה והמעמיקה ביותר. כך גם אני, אומר מנשה – בגלל חשיבותי ובשל חכמתי הרבה בתורה, "נבצעתי" מתוכה, נפלתי וחטאתי. הטובים ביותר הם גם הפגיעים ביותר, הלמדנים המעמיקים ביותר בתורה, הם המועמדים הראשונים לנטוש אותה. נדמה לי שגם בהמשך דבריו של מנשה מודגש רעיון זה.

אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי –
למרות (ואולי בגלל) הערכתו של רב אשי לחכמת מנשה, הוא אינו מצליח להבין כיצד התדרדר לעבודה זרה. את דבריו של מנשה ניתן לקרוא בזלזול של שועל קרבות ותיק כלפי חייל טירון, או בנימה מוכיחה של "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (משנה אבות ב:ה). אפשר גם לקרוא אותם בכאב גדול. זה הכאב של תלמידים כשהם נוכחים שאין להם כל ערבות להצלחתם בדרך התורה ואפילו לא להמשך דבקותם בה. זה הכאב של מורים המגלים לעיתים שתחושות ההצלחה שלהם מוגזמות, ולעולם אין לדעת או להבטיח את דרכם של תלמידיהם. זה הכאב של מי שמבינים שכל רגע הוא מבחן ותמיד יש אפשרות להיכשל.

המועמד. שלמה המלך (דורה)

למרות זאת, איני חושבת שהסיפור מבטא מסר פסימי. נדמה לי שמטרתו אינה לדכא את התקווה של מורים ותלמידים או של אלה המסורים לאמונותיהם, אלא לצנן את הגאווה של אלה הבטוחים בעצמם ובתורתם, וללמדם את מידת הצניעות.

הדרישה לצניעות מודגשת גם במדרש מתוחכם, המופיע בדף קד ע"ב. המדרש מתאר מעין ישיבה של הוועדה לציון שמות המלכים החוטאים במשנה. בישיבה זו מועלית הצעה להוספת מלך נוסף לרשימה: "באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם - ולא השגיחו עליה, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם - ולא השגיחו עליה. יצאה בת קול ואמרה להם... 'מי שהקדים ביתי לביתו, ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלוש עשרה שנה...ולא השגיח עליה."

שם המועמד אינו נאמר במפורש, אבל ברור כי מדובר בשלמה. למרות תחנוני אביו ואיומי האש ובת הקול, שמו אינו נזכר לבסוף במשנה. מדוע? כיוון ש"יצאה בת קול ואמרה: הַמֵעִמְּךָ יְשַׁלְמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי (איוב ל"ד, 33)" - הבחירה למי לשלם שכר טוב בעולם הבא ואת מי להעניש בנטילתו ממנו אינה נתונה לבני האדם, ששיקוליהם מוגבלים, אלא לאלהים בלבד.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il