חכמים על כוהנים

"ואמרו לו אישי כהן גדול" וכו'. לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו! מי קא אמרי ליה על דעתנו ועל דעת בית דין? (יומא יט ע"א-ע"ב, ע"פ כת"י מינכן 6)

 

תרגום:

 

(במשנה נאמר) "ואמרו לו אישי כוהן גדול" וכו'. לומר שתהיה (זו) קושיה (על דבריו) של רב הונא בנו של רב יהושע, שאמר רב הונא בנו של רב יהושע: אלה (ה)כוהנים – שליחים של אלוהים הם! האם אומרים לו (לכוהן הגדול) "על דעתנו ועל דעת בית דין"?!

 

הקשר:

 

המשנה החמישית בפרק הראשון של מסכת יומא מתארת את "העברת" הכוהן הגדול מידי זקני בית הדין לידי זקני הכהונה, אשר עורכים לו טקס השבעה בערב יום הכיפורים: "ואמרו לו: אישי כהן גדול, אנו שלוחי בית דין ואתה שלוחנו ושליח בית דין; משביעין אנו עליך במי ששכן שמו בבית הזה, שלא תשנה דבר מכל מה שאמרנו לך". הקטע שיידון להלן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

 
האם החכמים מנסים לשלוט בכוהן, או שהם מכירים בכך שיש לו סמכויות עודפות? (ת'ינקסטוק)

דיון:

 

"ואמרו לו אישי כהן גדול" וכו' –

בפרק הראשון במשנה יומא מתואר הליווי הצמוד שנותנים החכמים – "זקני בית דין" – לכוהן הגדול בערב יום הכיפורים. הם קוראים לפניו את פסוקי התורה הנקראים בציבור ביום הכיפורים ו"מחנכים" אותו לקרוא אותם בעצמו (משנה ג); הם מעבירים לפניו את כל הבהמות שיועלו כקורבנות, "כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה" (שם); הם מונעים ממנו לאכול הרבה לפני יום הכיפורים, כדי שלא יישן וחלילה יחטא – בשפיכת זרע – בשנתו (משנה ד); הם שומרים עליו פן יירדם באמצעות קריאה בתנ"ך ובדרשות (אלא אם כן "היה חכם" או "רגיל לקרות", ואז הם רק משגיחים שיעשה זאת). בתוך כל זאת, הם גם משביעים אותו שיקיים את עבודת הקורבנות לפי ההלכה שהם לימדוהו ולא ישנה ממנה.

 

תיאור זה יכול להתפרש בכמה דרכים. אפשר להבינו כסוג של "חונכות" הבאה להכשיר את הכוהן הגדול לתפקידו החשוב ביותר ולאחריות הכבדה שתרבוץ לפתחו ביום הנורא. סביר להניח שהכוהן הגדול מתיירא מפני אחריות זו, ואולי הוא חושש שכובד העול המונח על כתפיו ביום זה – לכפר על כל ישראל – יגרום לקריסתו הנפשית וימנע ממנו לבצע את תפקידו כראוי.

 

נוסף על כך, ברגעי השיא של יום הכיפורים יהיה הכוהן הגדול לבדו בתוך קודש הקודשים, וייתכן שהליווי האנושי הצמוד לפני כן הוא כעין חיבוק של הקהילה הבא לחזק אותו ולהזכיר לו שלמרות בדידותו ברגע ההוא, הוא אינו לבד.

 

גישה נוספת תבין את ה"ליווי" כניסיון של החכמים להציג את הכוהנים – האליטה הדתית הישנה – כחסרת כוח וסמכות אמיתיים וכמי שנתונה לחלוטין לשליטתם. החכמים נצמדים לכוהן הגדול כביטוי לשליטה מוחלטת שלהם בכל מעשיו: כפי שמריונטה אינה יכולה לפעול בלא הבובנאי המושך בחוטיה, כך הכוהן הגדול אינו רשאי (או מסוגל) לעשות את עבודתו בלא הוראות מדויקות של החכמים.

 

דומני שהתלמוד מקבל גישה זו, אך הוא מציע לה "ענף" ייחודי. הוא רואה בליווי הצמוד שמעניקים החכמים לכוהן הגדול ביטוי לחששותיהם מפני התנהגותו ולחוסר הביטחון שלהם ביכולתו, בכישוריו וחשוב מכך – בכנות מניעיו. לשיטת התלמוד, קיים חשש כבד מפני היותו של הכוהן "צדוקי", שאינו מקבל את סמכות החכמים לקבוע הלכה ונסמך על מסורת אבותיו הכוהנים מדורי דורות. הוכחה לפירוש זה מוצא התלמוד בסיפא של משנה זו, שם מתואר מה קורה לאחר טקס ההשבעה: "הוא פורש ובוכה, והן פורשין ובוכין". לדעת התלמוד: "הוא פורש ובוכה – (משום) שחשדוהו צדוקי; והם פורשין ובוכין – (מפני) שאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו" (יומא יט ע"ב).

 

בדברי התלמוד ניתן לראות את שליטתם של החכמים בכוהן הגדול, אולם עולה מהם כי שליטה זו מבוססת (גם) על חוסר ביטחון, ובמובנים רבים, היא נושאת עמה מטען כבד ומכאיב של רגשות בושה ופחד, חשד ואשמה.

 

גישות אלה ניתן להחיל גם על נוסח השבועה עצמו. בעלי הגישה ה"חונכת" יבינו שהנוסח בא לחזק בכוהן את תחושת השייכות והשליחות ולהוציא מלבו את יראת הבדידות תחת משא האחריות הכבד. בעלי הגישות האחרות יבינו כי החכמים משתמשים בשבועה כדי להשפיל את הכוהן הגדול בהודאה כי אין לו דבר משל עצמו וכי הוא נתון תחת מרותם. כיצד? באמצעות ההבטחה שהכוהן הגדול יקיים את ההלכה לשיטתם ולא יסור מדבריהם.

 

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו!–

לפי רב הונא בנו של רב יהושע, הכוהנים אינם שליחי בית הדין (כלומר, החכמים) או זקני הכהונה כלל, אלא שליחיו של אלוהים.

 

לשיטת התלמוד, עמדה זו יכולה להיות מובנת כסותרת את דברי זקני הכהונה לכוהן הגדול. כאמור, בדבריהם הם מדגישים כי הוא שליח של בית הדין ושלהם, מייצג אותם ולכאורה נשבע בשמם.

 

מדברי רב הונא עולה גישה עקרונית, שאינה הלכתית בלבד, והיא מתקשרת לחששות החכמים מפני הכוהן הגדול (ואולי מפני הכוהנים בכלל). למרות ניסיונות החכמים "לשלוט" בכוהנים – בין שהתרחשו בעת עמידת הבית השני ובין שהם פנטזיה שבדיעבד – עדיין קיימת אצלם מודעות לכך שהכוהנים יכולים ורשאים לעשות פעולות דתיות שמנועות מהם. כלומר, לכוהנים נתונה אחריות דתית וסמכות דתית (ולכן גם פוליטית) שלחכמים אין בה שותפות כלל.

המאבק הפוליטי לשלטון החכמים בדת היהודית חייב לעבור דרך מיעוט כוחם של הכוהנים. אלא שבתהליך זה יש להיאבק לא רק בסממני הסמכות הפוליטיים, אלא אף בתפיסות הדתיות הרווחות בעם (ואף אצל החכמים עצמם כנראה), ולפיהן יש בכוהנים כוח דתי ורוחני כלשהו, שממנו נובע מעמדם הייחודי. אחת הדרכים להצליח במאבק זה היא באמצעות הנחלת האמונה שגם החכמים קיבלו את כוחם וסמכותם מאלוהים.

 

מי קא אמרי ליה על דעתנו ועל דעת בית דין?! –

לקושיה לכאורה עונה התלמוד בשאלה: האם אומרים לו "על דעתינו ועל דעת בית דין"?! האם לשון השבועה מכילה מחויבות כלפי מישהו אחר מלבד אלוהים? לא, ההשבעה נעשית בידי זקני הכהונה בכוח סמכותם הנובע מהיותם שליחי בית הדין, אולם השבועה עצמה היא בשם אלוהים. רבנו חננאלמסביר: "שלא שלוּחנו להקרבה אנחנו אומרים, אלא שלוחנו לשבועה זו, שאתה נשבע אותה על דעתנו, שהוא במקום בית דין, שאנו שלוחיהם" (ר' חננאל על אתר, התרגום שלי). " ברגעי השיא של יום הכיפורים יהיה הכוהן הגדול לבדו בתוך קודש הקודשים, וייתכן שהליווי האנושי הצמוד לפני כן הוא כעין חיבוק של הקהילה הבא לחזק אותו ולהזכיר לו שלמרות בדידותו ברגע ההוא, הוא אינו לבד "

 

כאמור, בדברי רב הונא נשמע החשש מפני סמכותם וכוחם של הכוהנים, המתחרה בזו של החכמים. הפתרון שמציע התלמוד הוא מתוחכם. זקני הכהונה מציגים את עצמם בפני הכוהן הגדול כשליחים של בית הדין, כלומר, כמי שנתונים למרותם של החכמים, וכמוהם גם הכוהן הגדול עצמו; גם אם השבועה היא בשם ה', הרי שמקור הסמכות להשביע הוא בידי בית הדין של החכמים.

התשובה המהותית לקושיה כביכול שקיימת בדברי רב הונא היא שמול האלוהים, החכמים והכוהן הגדול הם למעשה שווי מעמד. לעומת זאת, במערכת האנושית ומול חברי הקהילה, הכוהן הגדול נתון לסמכותם ולמרותם של החכמים: משביעיו הם שליחים של בית הדין, כפי שהוא עצמו כזה, ושליח – כידוע – אינו בעל סמכות על שליחותו, והוא מבצעה למען שולחיו ומכוחם. Model.Data.ShopItem : 0 8