לא תגנוב, לא תרצח

אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח (משלי א', י"ט), ואומר: וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ (ירמיהו ה', י"ז), ואומר: מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם (יואל ד', י"ט), ואומר: לשָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים (שמ"ב כ"א, א'). מאי ואומר? וכי תימא נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא, תא שמע: בשר בניו ובנותיו; וכי תימא הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא, תא שמע: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי; וכי תימא הני מילי היכא דקעביד בידיים, אבל גרמא לא, תא שמע: אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב, עיר הכוהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

(בבא קמא קי"ט, ע"א)

תרגום:
אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חברו (ברכוש או בממון, ואפילו ב)שווה פרוטה כאילו נוטל את נשמתו ממנו, שנאמר: כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח (משלי א', י"ט), ואומר: וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ (ירמיהו ה', י"ז), ואומר: מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם (יואל ד', י"ט), ואומר: לשָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים (שמ"ב כ"א, א'). מהו "ואומר" (מדוע יש צורך בכל הפסוקים להוכחת דברי ר' יוחנן)? וכי תאמר שבנפשו שלו (הפסוק ממשלי מדבר), אבל נפש בניו ובנותיו (של הנגזל) לא, בוא ושמע (בפסוק מירמיה): בשר בניו ובנותיו; וכי תאמר שדברים אלה (שאמר רבי יוחנן, נכונים) היכן שלא נותן (הגוזל) כסף (בתמורה למה שלקח), אבל היכן שנותן כסף לא (נחשב כנוטל נפש), בוא ושמע (בפסוק מיואל): "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי"; וכי תאמר שדברים אלה (שאמר ר' יוחנן, נכונים) היכן שעושה בידיים (את הגזילה ממש) אבל "גרמא" (במקרה שהגזילה נעשית בעקיפין) לא, בוא שמע (בפסוק משמ"ב): "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים". וכי היכן מצאנו שהרג שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג (את) נוב, עיר הכוהנים, שהיו מספקים להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם.

הקשר:
משנה ט' בפרק האחרון של מסכת בבא קמא מגבילה את המסחר עם בעלי מקצועות שחשודים בגזל. בהקשר זה נזכר הפסוק ממשלי א', י"ט, ומוצעים לו שני הסברים: הנפש הנזכרת בפסוק היא נפשו של הנגזל; הנפש היא נפשו של הגזלן. דברי ר' יוחנן מובאים כדי לאשש את הדעה הראשונה.

דיון:
דברי ר' יוחנן מובאים בדף האחרון של מסכת בבא קמא. מעבר לחדותם הכואבת, אני מוצאת בהם גם סיכום לכל מה שלמדתי ממנה.

אמר רבי יוחנן: כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו - ר' יוחנן קובע שגזילת רכושו או ממונו של אדם היא כגזילת נפשו (ואולי יש כאן רמז לשתי המשמעויות של המילה "דמים"). ייתכן שרוב האנשים בימי ר' יוחנן התקיימו בעוני, וגזילת רכושם המועט יכולה היתה לגרום למוות פיזי ממש כיוון שמנעה מהם להתקיים. נדמה לי כי גם בהקשרים היסטוריים וחברתיים אחרים יש טעם רב בדברי ר' יוחנן: הכסף, הרכוש והנכסים שלנו הם חלק מהותי מזהותנו, ופגיעה בהם כמוה כפגיעה בנפשנו במובן החמור ביותר. אנחנו מוגדרים לא רק על פי פנימיותנו (חוכמתנו, טוב לבנו, כישורינו וכד'), אלא גם על פי מה שיש לנו - מעמד, חשבון בנק, לבוש, נכסים. אפשר לטעון רבות נגד הבעיות והעיוות המוסרי והערכי שיש במציאות כזו, אולם קשה להתעלם מכך שזו אכן המציאות. הכרה בכך היא גם הכרה בשוויון הבסיסי בין כל בני האדם, לפחות בכל הנוגע לכבוד שיש לחוש כלפי רכושם. רוב בני האדם הנורמטיביים יהססו מאוד ויימנעו ככל יכולתם מפגיעה גופנית באדם אחר, קל וחומר מרצח. רובם יהססו פחות לפני פגיעה ברכושו. ר' יוחנן, בהקבלתו בין השניים, מבקש להזכיר שהשני חמור לא פחות מן הראשון, ולפעמים אפילו יותר - אולי כיוון שהוא נגיש וזמין יותר בעבור רובנו.

מאי ואומר? - להוכחת דבריו מצטט ר' יוחנן ארבעה פסוקים מקראיים. נדמה כי בפשט דבריו של ר' יוחנן מובאים כל הפסוקים כראיה ואסמכתא בלבד, אולם התלמוד מבקש להבין מדוע לא הסתפק רק בפסוק הראשון ממשלי ואיזו הבנה חדשה או דיוק ייחודי מוסיף כל פסוק על קודמו.

וכי תימא נפש דידיה, אבל נפש בניו ובנותיו לא, תא שמע: בשר בניו ובנותיו - לפי פירושו של התלמוד מובא הפסוק מירמיה ה', י"ז כדי להדגיש שהפגיעה ברכושו של אדם חמורה יותר מן הנראה לעין, כיוון שאינה רק נוטלת את נשמתו של האדם הנגזל עצמו, אלא "אוכלת" גם את בשרם של בניו ובנותיו. הבנה זו מוסיפה עוד פן לדברי ר' יוחנן, המשווים בין גזל לרצח, שהרי גם מי שרוצח אדם משמיד את כל הדורות העתידים להיוולד ממנו (ראו למשל במשנה סנהדרין ד', ה'). כלומר, ההסבר התלמודי על הפסוק מרחיב את דברי ר' יוחנן ומגביר את עוצמתם, ועולה ממנו כי גזילת אדם אחד היא כנטילת נשמותיהם של אנשים רבים (בניו ובנותיו, ואולי גם בני משפחה וקרובים אחרים).

וכי תימא הני מילי היכא דלא יהיב דמי, אבל היכא דיהיב דמי לא, תא שמע: מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי - על פי ההסבר התלמודי, הפסוק מיואל ד', י"ט מובא כדי לכלול בדברי ר' יוחנן גם את החמסנים ולא רק את הגזלנים, כלומר, גם את מי ששילמו בעבור גזילתם, אלא שסכום זה נמוך מן הראוי (וראו דברי רב אשי בב"ק ס"ב, ע"א). מגמת ההרחבה של התלמוד לדברי ר' יוחנן נמשכת גם כאן: מי שמושווה לרוצח אינו רק זה שגוזל בכוח, אלא אפילו זה שכביכול משלם בעד מה שלקח. כדאי לשים לב, שבהקשרו מבטא הפסוק חדווה וגאווה על בני יהודה המתנקמים בגויים, אבל ר' יוחנן בוחר להדגיש באמצעותו את החמס כפעולה שלילית שיש בה נטילת נשמה.

וכי תימא הני מילי היכא דקעביד בידיים, אבל גרמא לא, תא שמע: אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים - הפסוק משמ"ב כ"א, א' מובא כאן, לפי דברי התלמוד, כדי לכלול בדברי ר' יוחנן גם את מי שלא גזל בעצמו, אלא גרם לגזילה באופן עקיף. מעשה שאול בגבעונים אינו ברור מן המקרא, אבל התלמוד מבין כי שאול טבח בגבעונים (ראו גם ביבמות ע"ח, ע"ב–ע"ט, ע"א). את הטבח הזה, שאינו מתואר כפשוטו במקרא, מסביר התלמוד כמעשה שבעקיפין, כגרמא: כיוון ששאול הרג את כוהני העיר נוב, שהגבעונים היו תלויים בהם לפרנסתם, הוא גזל מן הגבעונים את מקור מחייתם ונטל את נשמותיהם.

הרחבה זו של דברי ר' יוחנן - אפילו אדם שגזל בעקיפין מאדם אחר נחשב רוצח - היא אולי החמורה מכולן. לאחריה, כמעט שאין אדם שיוכל לומר "ידי לא שפכו את הדם הזה". גם מי שאינו גזלן או רשע גמור, גם מי שחשב שמעשהו אינו באמת חמור, אלא, במקרה הגרוע ביותר, שייך לתחום האפור שבין צדק לאי-צדק, ואפילו מי שתמך בעקיפין במעשה של גזל אחרים - כל אלה מוגדרים על ידי ר' יוחנן כנוטלי נשמות, כרוצחים.

מסכת בבא קמא, שאותה אני מסיימת השבוע, לא היתה לי קלה ללימוד. היא הקשתה עלי במסריה, שנדמו לי לעתים קרים ואדישים לחיי אדם; היא העלתה בי ספקות לגבי האחריות של הקהילה על הנעשה בתוכה; היא אתגרה את הבנותי לגבי הגבולות המפרידים בין היחיד והיחד; היא עוררה בי מחשבות על היחסים הראויים בין אנשים פרטיים ובין עמים שונים; היא חייבה אותי לבחון את כבודם של בני אדם, ואת הקשרים ביני לבינם, גם באמצעים כלכליים. דברי ר' יוחנן, המובאים בדף האחרון של בבא קמא, ממשיכים היטב את הדרך הזו ואף מסכמים אותה: הם מטילים אחריות כבדה עלי, כיחידה, לבחור נכון את החברה שבתוכה אני רוצה לחיות, ומחייבים אותי לשקול בזהירות את צעדי כלפי אנשים אחרים. ההבנה כי פגיעה ברכוש כמוה כפגיעה בנפש אמנם קשה ומאיימת, אבל היא אמיתית וחדה - נדמה לי כי כולנו מבינים אותה כשהדברים נוגעים לרכושנו שלנו, אך נוטים לשכוח זאת כשמדובר ברכושם של אחרים. אולי זה המסר העיקרי של המסכת: הניסיון לבחון את המציאות מקו הגבול שבין האני לאחר, מתוך מודעות לכך שדברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

היי שלום, מסכת בבא קמא. ברוכה הבאה, מסכת בבא מציעא.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".