תהודת אחריות

 וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ': וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ (שופטים יח, 30) . אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר (דבה"א כג, 15). אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה - תלאו הכתוב ביהודה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. (בבא בתרא קט ע"ב) 

תרגום:
וכי לוי שמו (של הנער אשר לקח מיכה לכהן)? והלא יהונתן שמו, שנאמר: וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ (שופטים יח, 30). ולטעמך (שאין "לוי" שמו הפרטי של הנער אלא שם שבטו), וכי בן מנשה הוא? הלא בן משה הוא, שכתוב: בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר (דבה"א כג, 15). אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה, תלה אותו הכתוב במנשה, כאן גם – מתוך שעשה מעשה מנשה, שבא מיהודה, תלה אותו הכתוב ביהודה. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחי: מכאן המשנה הראשונה בפרק השמיני של מסכת בבא בתרא קובעת כי לא כל הקשרים המשפחתיים מחייבים הדדיות בירושה (למשל: הבעל יורש את אשתו אבל היא אינה יורשת אותו). במסגרת הדיון התלמודי, מעלים החכמים את דמותו של יהונתן בן מ(נ)שה, הנזכר בשופטים יח, ודנים בייחוסו.

דיון:
הדיון התלמודי בדיני הירושה הופך לעיסוק בנושא התורשה ובשאלות הנוגעות להעברה של חינוך וערכים מהורים לילדיהם.

צילום: פלאש 90

וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ': וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ (שופטים יח, 30) -
פרקים יז – יח בספר שופטים מספרים סיפור משונה ומעניין, סיפורו של פסל מיכה: מיכה ואימו, בני שבט אפרים, מקימים לעצמם "בית אלהים" ובו פסל; מיכה שוכר לעבודת הכהונה נער "מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, מִמִּשְׁפַּחַת, יְהוּדָה; וְהוּא לֵוִי, וְהוּא גָר-שָׁם" (שופטים יז, 7), בהנחה שהיותו לוי ומוקדש לעבודת הכהונה, תביא לו ברכה מאת האלהים; כששבט דן מוצא נחלה חליפית בצפון, גונבים אנשיו את הפסל ממיכה ומפתים את הנער הכהן להצטרף אליהם בהקמת מקדש בתחומם.

הסיפור מעלה שאלות רבות על תפיסתם הדתית של אנשי ישראל, על היחסים בין השבטים ותחושת השייכות שלהם לעם אחד, שאלות שבחלקן מערערות על הנחות יסוד של הנרטיב היהודי המקובל. השאלה הנידונה בסוגיה התלמודית כאן נוגעת לזהותו של הנער הכהן, שנשכר בידי מיכה והופך לכהן של שבט דן. בדיונו של התלמוד על ירושות ותורשות הוא מבקש לקבוע כי שייכותו המשפחתית של אדם נקבעת באמצעות אביו ולא באמצעות אמו. לשם כך נזכרים כאן הנער הכהן וייחוסו המורכב: "מִמִּשְׁפַּחַת, יְהוּדָה; וְהוּא לֵוִי". האם הוא שייך לשבט (משפחת) לוי או שמא לשבט יהודה?

התלמוד מעלה אפשרות שאביו של הנער משבט לוי ואמו משבט יהודה (ומכאן שגם משפחת האם קרויה משפחה, ולכאורה השייכות המשפחתית יכולה להיקבע על פי משפחת האם). רבא בר רב חנן דוחה את האפשרות הזו ומציע שאבי הנער מגיע משבט יהודה, אך שמו הפרטי הוא "לוי". התלמוד דוחה הצעה זו באמצעות חיבור מדרשי בין השם "יהונתן בן גרשם בן מנשה", המופיע בסוף הסיפור כמייסד שושלת הכהונה בשבט דן, לבין הנער חסר השם המופיע בתחילתו של הסיפור: אם שם הכהן הוא "יהונתן" כיצד יהיה שמו "לוי"?

וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשֹׁם וֶאֱלִיעֶזֶר (דבה"א כג, 15) 
שיטתו של רבא בר רב חנן אינה מקבלת את טענת התלמוד כנגדו ומתקיפה בחזרה: לא ניתן לסמוך על הפסוק הזה (בשופטים יח, 30) בכל הנוגע לשמות פרטיים, שהרי באותו פסוק יהונתן קרוי "בן מנשה" ואנו יודעים (מדברי הימים א כג, 15) שיהונתן היה "בן משה"! טענה זו מציפה שאלה קשה ומכאיבה: לאן נעלמו בניו של משה? מדוע לא המשיכו את דרכו של אביהם בהנהגה (כפי שעשו בניו של אהרון הכהן)?

בפסוק משופטים יח, 30 מתגלה תופעה יוצאת דופן במקרא: אות "תלויה" מעל השורה, אשר נדמית כאילו אינה חלק אינטגרלי מן המילה (ישנם במקרא עוד שלושה מקומות בלבד בהם מופיעה אות תלויה: תהלים פ, 14; איוב לח, 13 ו- 15;). בפסוק הנידון כאן מדובר באות נ' במילה "מנשה". מדוע נוספה הנ'? בפירושו לפסוק זה מסביר רש"י: "מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה". כלומר, הופעת שמו של משה כסבו של הכהן המשמש במקדש ובו פסל לאלהים, אינה ראויה לכבודו, ועל כן שונה השם ל"מנשה".

נדמה לי שבדברי רש"י יש תובנה נוספת: תלייתה של האות נ' מלמדת על האמביוולנטיות של המתקנים - מחד גיסא הם מבקשים שלא לפגוע בכבוד משה, ומאידך גיסא הם חשים מחוייבים לאמת, על-פיה משה הוא אכן סבו של הכהן.

כיצד ניתן להסביר את הדרך בה בחר נכדו של משה? התלמוד מתחבט בשאלה זו ומציע שני פתרונות. הפתרון הראשון הוא הפתרון התורשתי, אותו מציע ר' אלעזר: "לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו - יצא ממנו יהונתן". כלומר, דרכו הרעה של יהונתן הונחלה לו בתורשה מסבו מצד אימו. נוסף על הקושי שיש בהדגשתו של פתרון זה את הגנטיקה על-פני הבחירה החופשית, הוא מוקשה גם בדרך התייחסותו ליתרו, חותן משה, שהתורה דווקא משבחת ומאדירה.

פתרון אחר שם התלמוד בפיו של הנער עצמו: ממדרש הפסוקים בשופטים יח, לומדים החכמים שבני שבט דן זיהו את הנער הכהן כצאצא למשפחת משה, והתעניינו בשאלה כיצד הפך לכהן של עבודה זרה (כדאי לשים לב שבסיפור המקראי עצמו לא נתפס מקדש מיכה כמקדש של עבודה זרה, ולמרות הפסל שבתוכו הוא קרוי "בית אלהים"); על כך עונה יהונתן: "כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות" (בבלי ב"ב קי ע"א). התלמוד מוטרד מעט מתשובתו של יהונתן וממהר לתקנה: "והוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו", והרשב"ם מסביר: "שהיא זרה לו - הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור".

בהמשך, מסביר התלמוד (בהסתמך על דה"א כו, 24) שיהונתן תיקן את דרכיו ובעזרת דוד המלך חזר בתשובה (וראו בירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה גרסה מפותחת יותר של סיפור זה). בכל מקרה, על-פי פתרון זה יהונתן אינו בוגד במסורת סבו, אלא ממשיך אותה, על-פי הבנתו: הוא אימץ את הערכים שהנחיל לו סבו ותרגם אותם למציאות חייו שלו.

פתרונות אלה, כאמור, מסבירים את אפשרות קיומו של קשר משפחתי בין יהונתן למשה, ולכן השאלה על הפסוק נשארת בעינה: מדוע יש צורך להוסיף את הנ' ולתלות את יהונתן במנשה (על-פי התלמוד מדובר במנשה מלך יהודה, שאמנם היה חוטא גדול, אך חי מאות שנים לאחר יהונתן)?

 אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל –
נדמה שהפועל "תולין" בדברי ר' שמעון בר יוחאי הוא בעל משמעות כפולה: זו המכוונת לקשר בין הקלקלה והמקולקל וזו שמצביעה על הנ' התלויה המייצגת קשר כזה בפסוק הנידון כאן. ר' שמעון בר יוחאי מכוון לאינסטינקט אנושי בסיסי של חשד במי שכבר הוכח כי חטא.  כמו המשטרה, רוב בני האדם נוטים לייחס מעשה חדש של פשיעה וחטא למי שכבר יש כנגדו "תיק" קודם. כיוון שמנשה, מלך יהודה, ידוע כ"מקולקל", ממהרים לתלות בו גם את קלקולו של יהונתן. כלומר, הרצון לייפות את ההורים והסבים ולחפות עליהם, מוביל לתליית "האשמה" במקולקלים אחרים.

איני בטוחה אם פירושו של ר' שמעון בר יוחאי, בעצמו סב לנכד "מקולקל", מבקש לנחם את ההורים והסבים או דווקא מדגיש את אחריותם: האם מרמז ר' שמעון בר יוחאי שהחיבור האינסטינקטיבי בין קלקלת הילד למקולקלים "חיצוניים" למשפחה הוא בריחה בעייתית מאחריות, או שהוא הדרך הנכונה והבריאה להתמודד עם אכזבה מצאצאינו?