בלחיצת כפתור: פייסבוק העניקה לנו כוח לשנות סדרי עולם

נדמה לי שהנושא שנכתבו עליו הכי הרבה מאמרים בשנה האחרונה – מלבד כמובן החתונה של נינט – הוא "תרבות השיח האלימה בישראל". אין שבוע שבו לא מקונן פובליציסט כזה או אחר על הוולגריות והאלימות אשר פשטו על כל חלקה טובה; אין תוכנית טלוויזיה שאין בה פליט ריאליטי כלשהו שמפרשן לעומק את "התהומות" שלתוכן צנחנו כחברה ומתייחס שוב לאלפי הקללות, הנאצות ושאר הממתקים המתגלגלים מדי דקה ברשת בכלל וברשתות החברתיות בפרט. אין מהדורת חדשות כמעט שמגישתה אינה מתבוננת למצלמה במבט קריר ופולטת אנחה מיואשת המצביעה על "הקרע" הבלתי ניתן לאיחוי שהתגלע בחברה שלנו ומתגלה ברשת.

תכלס, אפשר להבין אותם. נדמה לי שיותר משכלי התקשורת המסורתיים חרדים לגורלה של תרבות השיח, הם חרדים למקום העבודה שלהם, ואין דרך טובה יותר לשמור על המקום שלך מלהשמיץ את מה שהוא כיום כלי התקשורת המוביל בישראל. מהו? הפיד רבותיי, הפיד. כמאמר דמותה ההיסטורית של לימור בתוכנית "רק בישראל" (שגילמה אורנה בנאי, שבעצמה נכוותה מכוחה של הרשת, יש שיגידו בצדק ויש שיגידו שלא): העם נקעה רגלו.

מדהים בעיניי שבמדינה שבה חדשות מוזרקות לווריד בערך כל שלוש דקות, ובמנות גדולות, אנשים מוותרים על אופציית האסקפיזם שמציעה הרשת החברתית, ובמקום להעלות תמונות של עוגת גבינה עם אוכמניות (יש גם כאלה; שמרי לי חתיכה, דודה סימה), הם מנצלים את מקלדותיהם כדי להמשיך ולעסוק בנושאים קיומיים ברצינות תהומית שלא היתה מביישת ראשי מדינות. 

" אנחנו חיים בעידן שבו העולם הערבי בוער כי כמה צעירים עם טוויטר החליטו שנמאס להם. אנחנו חיים בעידן שבו להלוויה של חייל בודד מגיעים יותר מ-20 אלף איש כי מישהו ביקש בפייסבוק להגיע כי חשש שלא יהיו שם אנשים " יותר מכול, נדמה שהרשתות החברתיות הפכו את השיח התקשורתי בישראל לשיח דו כיווני. לא עוד מערכות חדשות המנחיתות על האזרח סדר יום הכפוף לאינטרסים שונים ומשונים – ממש לא. בחנו את לוח השידורים של כל ערוצי הטלוויזיה ואת כותרות העיתונים של השנה האחרונה. אני מבטיח לכם שתגלו כי אחוז לא קטן מהאייטמים המופיעים שם עשו את הדרך מהרשת למדיה המסורתית, ולא להפך.

• אז נכון, בעבר – בתקופה שבה כדי להגיב על כתבה בטלוויזיה או בעיתון, היית צריך לגשת לסניף הדואר הקרוב לביתך, לקנות מעטפה ובול ולכתוב מכתב מפורט המציג את טענותיך למדור "מכתבים למערכת" – נתקלנו בפחות קללות וגידופים. אבל האם אנחנו באמת יכולים להגיד שהשיח אז היה פחות אלים? ממש לא בטוח. מה שאנו כן יכולים להגיד זה שלא היה ממש שיח.

 
יותם זמרי, מתוך עמוד הפייסבוק שלו

נדמה לי שלא היתה תקופה באנושות שבה זכו כל כך הרבה אנשים להגיד את מה שהם חושבים בפלטפורמה שבה הם שווים בין שווים. יותר מכך, נדמה לי שמעולם השיטה הדמוקרטית לא היתה קרובה יותר לשמה – שלטון העם. אנו חיים בתקופה שבה מתווך דירות בברלין יכול להרים את כל המדינה על הרגליים כי הוא גילה שמעדן חלב עולה שם פחות והעלה את זה לפייסבוק. אנחנו חיים בעידן שבו העולם הערבי בוער כי כמה צעירים עם טוויטר החליטו שנמאס להם. אנחנו חיים בעידן שבו מגיעים להלוויה של חייל בודד יותר מ-20 אלף איש כי מישהו ביקש בפייסבוק להגיע כי חשש שלא יהיו שם אנשים.

אנשים יכולים לדבר עד מחר על כמה הידרדרנו, וכמה אלים נהיה השיח, אבל לא הייתי רוצה לחיות בשום תקופה אחרת. נכון, יש קללות וזעם ואנשים עושים שימוש לקוי בפלטפורמה, אבל אלה רק תופעות לוואי של שיח סקרן ושל מעורבות ורצון לשנות ולהשפיע. השאלה האמיתית מבחינתי היא לא אם חופש הביטוי באינטרנט תורם או לא תורם לדמוקרטיה; השאלה האמיתית היא איך לעזאזל ניהלנו פה דמוקרטיה לפניו.

• ליעד מודריק משוכנעת שהרשתות הפייסבוק דווקא מצמצמות את השיח הציבורי

  למאמר המלא

   

  גם אני נכוויתי לא מעט מהעובדה שלכל אחד יש מקלדת והוא יכול להפנות אותה נגדך, בלי עורך שיאשר, בלי שומרי סף, בלי הצורך לתת דין וחשבון, אבל אני יכול להגיד בפה מלא שלפעמים נדמה לי שאנחנו לא מבינים איזו זכות גדולה נפלה בחלקינו: הזכות לחיות בעולם שבו לכל אחד יש את הפוטנציאל לשנות סדרי עולם.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי