סיכום שנה מקיבוץ נירים: "בפעם הבאה לא ינטשו משפחות בודדות, זה יהיה שיטפון"

לא אכתוב כאן על הרגע הנורא שבו נהרגו שניים מחברינו, אף על פי שברור שהוא הנורא מכולם, אלא על רגע אחר, פחות דרמטי, שקשה להגדירו בזמן. ואולי הוא לא ממש רגע, אלא תהליך שהסתיים ברגע – כשהבנתי בתוכי את מה שסירבו עיניי לראות.

כולם חוו תקופה קשה, אבל בנירים היא היתה קשה במיוחד. היינו קבוצה לא גדולה אבל נחושה. הפעלנו את הקיבוץ במהלך המלחמה, למרות הרקטות ולמרות קווי החשמל שנפגעו פעמיים; תפקדנו היטב בהנהגתו של זאביק רכז הביטחון: יצאנו לחפש נפגעים אחרי כל מטח שנשמע קרוב ורצנו עם אפודים, קסדות ונשק אל הגדר עם כל חשד לפתיחת מנהרה בקרבת מקום; שירתנו את האוכלוסייה שנשארה בקיבוץ והשתדלנו לעזור לחיילים שהציפו את היישוב הקטן שלנו.

 
הלווייתו בנירים של שחר מלמד, תושב הקיבוץ, שנהרג עם זאביק עציון מפצמ"ר (פלאש 90)  

היה קשה, אבל הרגשנו טוב. כמו ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" - היתה לנו מעין "אחוות לוחמים" ששמרה עלינו. מבחינתי, התודות שזכינו להן של חברינו שנשארו בקיבוץ ושל אלה שהתפנו צפונה היו הניצחון עצמו.

זו היתה הפעם השלישית והארוכה מכולן. השקענו בה את נשמתנו. בלענו את אכזבותינו מהבטחות השווא ומדברי הרהב וקיווינו שבסופה לפחות ישתנו הדברים, יוצג חזון חדש אחרי שאותה קונספציה קרסה בפעם השלישית.

אמנם הבטיחו לנו שחמאס למד את הלקח ויסיק מסקנות, אבל אצלי החל לכרסם החשד שאולי לא רק הם למדו. אולי דווקא הילדים והאימהות אצלנו למדו את הלקח - שהבטחה בלי כיסוי בפעם השלישית אינה ראויה עוד לאמון בפעם הרביעית. אולי גם הם יסיקו משהו.

כבר מאמצע המלחמה ידענו שמשהו זוחל מתחת לאדמתנו. היו אפילו כאלה שנשבעו ששמעו את קולות החפירה. אולי היו שם מנהרות, אבל לא מהן בא הרחש, אלא מרעידת האדמה שעומדת להתרחש.

עם סיום הקרבות הבנתי פתאום שאין חזון חדש, אין אופק מדיני ואין תהליך מדיני. חזרנו לנקודת הפתיחה של "עופרת יצוקה". שערי השמים נסגרו כאשר הבנתי שהגב האזרחי הנחוש שהעמדנו לרשות הממשלה התפרש כאישור להנחה שאפשר להמשיך בדרך הזאת עוד ועוד. נתנו גב וקיבלנו את זה ישר לבטן.

• " במקום לספר לנו מה נעשה להם בפעם הבאה, היינו צריכים עכשיו להיות באמצע המאמץ למנוע את הפעם הבאה, וזה אומר מסקנות חדשות ואמיצות. אולי סוף סוף לנסות משא ומתן עם הפלסטינים בניקיון כפיים, מתוך כוונה להגיע לפיוס " אני יודע שאם זה יחזור, גם אני אחזור - עם צוות החירום, עם כיתת הכוננות, עם הקשישים במועדון שבמקלט, ובלי זאביק ושחר, שנהרגו, כי אני לא רואה דרך אחרת. אבל כאשר תיגמר הפעם הבאה, זה כבר לא יהיה כמו בפעמים הקודמות, שבהן הגיעו פתאום כל הילדים והאימהות ושטפו אותנו כמו גשם ראשון, שאחריו היה הכול רחוץ ורענן, כאילו לא התכסינו מעולם באבק הטנקים ובעשן השריפות.

כאשר זה ייגמר בפעם הבאה, אני חושב שאעמוד בשער ואספור את מי שנכנס. ואת מי שלא. אני יודע בוודאות שבפעם הבאה לא יהיו אלה משפחות בודדות מכל ישוב שיינטשו; זה יהיה שיטפון.

במקום לספר לנו מה נעשה להם בפעם הבאה, היינו צריכים עכשיו להיות באמצע המאמץ למנוע את הפעם הבאה, וזה אומר מסקנות חדשות ואמיצות. אולי סוף סוף לנסות משא ומתן עם הפלסטינים בניקיון כפיים, מתוך כוונה להגיע לפיוס.

ומה נשאר לי: תנועה עממית שקמה פה ביוזמתן של אימהות שרוצות להמשיך לחיות כאן בנגב המערבי. אני מודה – העוצמה שלהן היא פלא בעיניי, ואני לא מעז לחשוב על עצמי כקורבן של משהו כאשר הן יוצאות למאבק, עם התנועה שלהן "לעתיד הנגב המערבי". אם הן מוכנות להיאבק, אני בטח מצטרף. אבל אני לא רוצה שזו תהיה רק הבעיה שלנו. אני רוצה שהעם והממשלה יעזרו לנו לפתוח את שערי השמים. למשהו חדש ונקי.

 
לקריאה נוספת על המלחמה שפיצלה את החברה הישראלית יותר מאי פעם
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי