חדש! מחולל חרוסת אוטומטי!

בסבבים שספינות העבדים הגדולות היו עושות בין הנמלים במערב אפריקה לעולם החדש, נהגו להלין את הכושים – סליחה על הביטוי – על הסיפון, חשופים לקור של האוקיינוס האטלנטי ולרוחות הקשות. המלחים והסגל היו מתחממים ומתכסים בשמיכות בסיפון התחתון. אל אמריקה, שלימים תעמיד בראשה צאצא של אותם עבדים, הגיעו מי ששרדו. מאות שנים קודם לכן, בעת העתיקה, ובאקלים הנוח של הים התיכון, העבדים היו דווקא למטה, חותרים במרץ לקול המצליף שהיה עומד או יושב מולם ומכה בתוף.

חשבתי על ההבדלים האלה כשטסתי לא מכבר במטוס הסופר-ג'מבו הגדול, איירבאס 380 דו-קומתי, בין גרמניה ליפן. הסיפון התחתון דחוס במחלקת התיירים, ואילו פינוקי הקומה העליונה המרווחים שמורים לביזנס ולמחלקה הראשונה. הסתכלתי ימינה ושמאלה ודמיינתי משוטים יוצאים מהחלונות אל השמים – ואולי נתבקש אנו למטה להצטרף לחתירה, כדי שנגיע מהר יותר בתוך המפלצת המעופפת. משוטים לא היו שם, והאמת – גם באקונומי היה לגמרי בסדר (בכל זאת, לופטהנזה חברה טובה). אבל הדמיון נדד אל הלוקיישנים: משום מה, נותני השירותים צריכים להתרכז תמיד במקום אחר, להיות רחוקים מהעין, לשרת מטרה גלויה או נסתרת – ולשתוק. 

גם במקומות העבודה שלנו היום, אותם "אנשים בלי שם" מסתובבים בינינו. פעם בשנה אנחנו אוספים כסף לקנות להם אמצעי חימום לחורף, או חבילות שי לחג, אבל כשמישהו נעלם – לוקח לנו תמיד יותר מדי זמן לשאול מה קרה לו. מצד אחד, מקום העבודה שלי מזמין גם את המנקים למסיבת החברה השנתית, ואין מאושרים מאיתנו לראות את בתה המקסימה של אלונה מהמזנון, גדלה ופורחת ממסיבה למסיבה. מצד שני, את שמו של המנקה אינני מכיר, וזה מציק לי יותר מהרגיל כשאני כותב מאמר לקראת חג החירות. 

עבדים של השוטף

אנחנו העיתונאים עבדים גם, בדרכנו. משרתים אנו את מפלצת המידע הגדולה שתיאבונה לעולם אינו יודע שובע. בעידן של התפוצצות מידע, אנחנו עוסקים יום יום באגרגציה של אינפורמציה. בוררים את מה שנראה לנו המוץ מן התבן, מתכתשים עם צרכנינו הדורשים לעתים תבן ועוד תבן, מגדירים לעצמנו מחדש מהו המוץ והולכים הביתה ברוב הימים בידיעה שמחר יהיו מוץ ותבן חדשים לגמרי. המונח "עבדים של השוטף" אינו בלעדי לעיתונות, כמובן; כל משרד או יחידה שעוסקים במיצוי הכוח ודוחים את בניין הכוח ליום שבו, ובכן, ליום שבו יהיה לנו כוח, הם אחינו לצרה.

תוכניות הבישול מקדשות את ה-Well being ואת השיפור בכושר ההזנה העצמית שלנו, אבל הופכות אותנו לעבדים של חיטה מלאה; תוכניות הריאליטי מלמדות אותנו על יחסים בינאישיים, אבל הופכות אותנו לעבדים של שיחת הברזייה שלמחרת. הקו שמפריד בין עבדות לעבדות מרצון – או בשמה המוכר, התמכרות – מיטשטש. 

השארת את העבודה מאחוריך? וולקאם הום, ותקנה בדרך מזלף, תבנית בצורת אוניה ואבקת סוכר בצבע כתום. בישראל, מדינת ההגזמה וההיפר-ונטילציה, אימהות כבר לא יכולות להביא ליום ההולדת בגן עוגת שוקולד בצורת דובי עם עדשים. נראה – לפחות לפי התמונות בפייסבוק – שאם העוגה לא כוללת טירה ממרציפן, אגם מבצק סוכר, דגי זהב ודמויות מדויקות של סמי הכבאי ובוב הבנאי, דינה להביך. " השארת את העבודה מאחוריך? וולקאם הום, ותקנה בדרך מזלף, תבנית בצורת אוניה ואבקת סוכר בצבע כתום. בישראל, מדינת ההגזמה וההיפר-ונטילציה, אימהות כבר לא יכולות להביא ליום ההולדת בגן עוגת שוקולד בצורת דובי עם עדשים "

בועת עוגות היום הולדת, ששיאה דומני היה לפני כשנה, היא רק דוגמה להתמכרות מוזרה מהסוג הטרנדי שמקדש את השכלול ומעדיף אותו על פני הפשטות והופך את כולם לעבדים של קלישאות חברתיות תובעניות. כן, תהיה גם כתבה בטלוויזיה על הטרנד, וכן, יופיעו בה גם מומחה או מומחית שיסבירו שזה אולי לא רעיון כל כך טוב ברמה חברתית. אבל עד שהרגולטור לא יתערב, לא יהיה מי שייקח סיכון.

חג החירות הוא רגע טוב לנשום עמוק. אפשר לא להתפרע בליל הסדר עם האוכל, ומותר שהמצה תהיה גם לא מחיטה מלאה (האפקט על הבטן זהה, כך גם הבדיחות סביב שולחן הסדר). לחשוב פשוט. לא לגדוש את הקניונים רק בגלל שבטלוויזיה הראו איזה מחולל חרוסת אוטומטי. בליל הסדר, אפילו מפלצת הרייטינג נחה לערב אחד. 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי