מערכת היחסים בין האחים ציון ומאיר מעלה שאלות של צדק ומוסר, עד הסוף הבלתי נמנע - או שמא זה שאפשר היה למנוע. "ציון ואחיו" לא מציע גאולה או אקספיזם, אבל יש בו כנות ועניין
עובדים על הזוגיות. צחי גראד ורונית אלקבץ. צילומים: יח"צ צירוף מקרים יוצא דופן הביא אל מסכינו בעת ובעונה אחת שני זוגות קולנועיים שאת שניהם מגלמים אותם שחקנים - רונית אלקבץ וצחי גראד. עוד השניים מציגים את זוגיותם המתפרקת ב"מבול" של גיא נתיב, וכבר הם נקראים שוב כדי לבנות אותה ב"ציון ואחיו", סרט ביכוריו של ערן מירב.
כאן לא מסתיים הדמיון בין שני הסרטים. בשניהם מגלמים אלקבץ וגראד את הוריהם של שני אחים זכרים, שנושאים עמם דינמיקה בעייתית. בשניהם הגיבור הוא הבן הצעיר, והסרט בוחן את השפעת נוכחותו של האח הבוגר עליו. שניהם מתרחשים סמוך לים, ושניהם מציגים משפחות בשלבים משתנים של פירוק ובנייה.
עם זאת, שני הסרטים מגיעים מעולמות אחרים. "מבול" הוא דרמה משפחתית ישראלית מן המניין, חמה ונעימה, מהז'אנר האהוב על הקהל הישראלי. "ציון ואחיו" הוא דרמה אנושית שונה בתכלית, קשה ומעיקה. בעולמם של ציון ואחיו לא קיימים הצבע הירוק של המושב ב"מבול", המרחבים הפתוחים והאור השוטף את המסך. יש בו מרחב אורבני סגור, קודר, חשוך, חסר תקווה. אם ב"מבול" המצוקה נובעת מהדמויות, ב"ציון ואחיו" המצוקה נובעת מהמציאות. כך, ב"מבול" הים האקס-טריטוריאלי הוא מוקד הסכנה. ב"ציון ואחיו" הים הוא רק קו הגבול של אזור הסכנה, שהוא השכונה עצמה. שני הסרטים מזכירים, כפי שכבר דרש טולסטוי, שכל משפחה אומללה - אומללה על פי דרכה.
ציון (ראובן בדלוב), גיבור הסרט, הוא נער בן 14 שחי עם אמו (אלקבץ) ועם אחיו מאיר (עופר חיון) בשכונת מצוקה חיפאית. מאיר הוא פרחח מועד, שמגשים את השאיפות הנמוכות שלהן נידון גיבור שיכון עוני שכזה: הוא אלים, מסתובב בחברה מפוקפקת ומגלם בהצלחה את תפקיד הבריון השכונתי. ציון, כמקובל אצל אחים צעירים, נושא אליו את עיניו.
מאיר הוא כריזמטי, חסר מעצורים, מצליח עם בחורות ומחציף פנים גם למבוגרים ממנו, גם אם מדובר במעסיק שלו או בבן זוגה של אמו, שהם במקרה אותו אדם (גראד). מאיר, כמקובל אצל אחים בוגרים, מגונן על ציון, מלווה אותו בהתבגרותו וחונך אותו על פי דרכו שלו. כך קורה שכשזוג נעליו של ציון נעלם, רודף מאיר אחרי הנער האתיופי החשוד בגניבה, מרדף שתוצאותיו הטרגיות מלוות את הסרט מכאן ואילך.
במרדף הזה טמון כל הטוב והרע שביחסים הבעייתיים בין ציון למאיר: תלות, נאמנות, הערכה, הערצה, שאלות של צדק ומוסר. ציון יוצא עם מאיר לצוד את הנער האתיופי ועד למאבק האלים ביניהם. אבל כשמאיר יוצא לרדוף אחרי הנער הנמלט, הוא נעצר. ברגע הזה הוא מקבל את ההחלטה שתסלול את דרכו להתבגרות עצמאית - לא להמשיך בעקבות אחיו האלים. הרגע הזה אולי יעניק לו אלטרנטיבה אחרת מאשר חיי הפשע העלובים שמציעה השכונה.
מדוע "ציון ואחיו", ולא "ציון ומאיר" או "האחים כהן", נניח? שם הסרט כמו מציע תיקון מסוים למצב שהוא מתאר במציאות, שבה היה נכון יותר לומר "מאיר ואחיו". מאיר הוא האח הבכור, הדומיננטי, המוביל, ואחיו הוא זה הנכרך אחריו. כדרמת התבגרות, "ציון ואחיו" עומד על הרגעים שבהם נהפך ציון לישות עצמאית, לא רק ה"אח של", כזה שדמותו של אחיו נגזרת גם ממנו, ולא רק להפך. סרטי התבגרות נוטים להתמקד בהתנערות של הגיבור הצעיר מהסמכות ההורית, אבל "ציון ואחיו" מציג דווקא את התנערות הגיבור מהסמכות האחית.
"ציון ואחיו" משתייך לסוגה קולנועית שאינה מצליחה במיוחד במקומותינו. זו הדרמה החברתית הנוקשה, מבית מדרשם של קן לואץ' ומייק לי ומהקולנוע האירופי הקלאסי שקדם להם (מירב הזכיר באחד הראיונות את "גנבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה כהשראה לסרטו). סרטים כמו "ציון ואחיו" - וכמו "וסרמיל" של מושון סלמונה ו"זרובבל" של שמואל ברו - שאינם מציעים לצופה מנה גדושה של אקספיזם, אלא (במקרה הטוב) מנה קמוצה של חסד, לא נעשים כאן מספיק. "ציון ואחיו" אולי אינו מהמצטיינים בז'אנר - הוא מתקשה לנסח אמירה חברתית כלשהי, ולוקה בטיפול בקווי עלילה ובדמויות המשנה - אבל הוא סרט אישי, כן ומעניין, שמעניק למצוקה רגעים קטנים של חסד קולנועי.
תסריט ובימוי: ערן מירב. שחקנים: ראובן בדלוב, עופר חיון, רונית אלקבץ וצחי גראד.