"הוצאתי מהמילון שלי את המלה 'להספיק'"

דני קרמן לא רואה הבדל משמעותי בין מבוגרים לצעירים. החבר הכי טוב שלו נושק ל-90, אבל יש לו גם חברים שצעירים ממנו ב-30 שנה. הוא מספר שבצעירותו הבין שהעולם לא מתחלק לזקנים ולצעירים, אלא לחכמים ולטיפשים או לטובים ולרעים. "הפער לא מדאיג כל כך אלא בעיקר משעשע אותי", הוא אומר ומדגים: "אתה רואה למשל איך צעירים, במקום לדבר - ממלמלים. צריך לשאול שלוש פעמים 'מה?!' כדי להבין מה הבחור רוצה. תמיד היה פער גילים, ותמיד יהיה. הזקנים תמיד יחשבו שהצעירים מטומטמים, והצעירים תמיד יחשבו שהזקנים סנילים".

אם נהיה קשובים יותר לדור המבוגר יותר, מה זה יעשה לנו כחברה?

"אנחנו צריכים להיות קשובים יותר לזולת בכלל, לאו דווקא רק לדור המבוגר. כאן הבעיה טמונה בעיקר בחוקי המדינה, אבל אלה עניינים שכבר קשורים להחלטות ממשלה. ברור שאי אפשר לקחת את הקשישים ולהפוך אותם לטייסי הקרב הכי טובים בעולם, גם לא לאלופים בקפיצה לגובה. אבל ברור גם שלזקנים או לאנשים מבוגרים יש הצטברות של ידע וחוכמה, ויהיה טיפשי לא לנצל את זה".

אני חש קנאה מול העבודות של פולונסקי. כרזת הסרט (יחצ) מהם הדברים הטובים שאתה מרגיש שקרו לך עם השנים?
"הוצאתי מהמילון שלי את המלה 'להספיק'. אני לא מרגיש היום שאני מפסיד משהו. גם אם אני לא רואה בטלוויזיה משהו שכולם צופים בו, או לא מטייל במקום שכולם מטיילים בו, נראה לי מגוחך לראות בזה הפסד. כשמישהו אומר לי 'אתה חייב ללכת' או 'חייב לראות' זה מצחיק אותי. אני לא 'חייב' כלום. נראה שהיום אני יודע יותר מה אני רוצה, מה כדאי לי לעשות בזמן הפנוי. זה מה שהשנים עשו לי. אם הן עשו אותי יותר חכם או פחות - אני לא חושב. לא נראה לי ששיקול הדעת שלי טוב יותר משל הילדים שלי, למשל".

מה אתה חושב שיש בדור הצעיר שלא היה בדור שלך?
"שתי הקבוצות - הזקנים והצעירים – סובלות ממחלות. הזקנים נהיים נודניקים, חוזרים על עצמם ומחפשים מישהו שישמע אותם. לצעירים יש מחלות קשות לא פחות: שחצנות, רעש וחוסר הערכה. אבל מה שמאפיין את הצעירים ביחס אלינו הוא שכאשר בני הדור שלי עמדו מול הטכנולוגיה - הבנו כמעט כל דבר שבו השתמשנו. אני מניח שלא היתה לי בעיה להבין איך מכונית עובדת, איך מקרר עובד, ואפילו קצת איך רדיו עובד. היתה לי הרגשה שההבנה של הדבר הזה היא חלק מהיכולת שלי להשתמש בטכנולוגיה הזו. לכן לחלק מאתנו, המבוגרים, קשה להתחבר לטכנולוגיה החדישה. הצעירים הבינו שהם רק צריכים לדעת על מה ללחוץ - ולקבל תוצאה. לחלק מהמבוגרים יש יותר קושי בזה. כמובן שיש גם הבדלים בקצב, כמו גם להיטות עצומה לבילויים, לג'אנק של הטלוויזיה, לקניות. היום אין סבלנות לקרוא טקסט שיש בו יותר מארבע מלים. שוב, אני מדבר בהכללות. כמובן שיש מכל הסוגים. אני מכיר גם זקנים שצופים ב'האח הגדול'".

האם אתה חש לפעמים קנאה לנוכח הנעורים?
"כן. אני חש קנאה ביחס לכל דבר שהייתי רוצה להיות, אפילו באופן רגעי. אבל אלה לא דברים שבאמת משפיעים על החיים. אז אני רואה בחור כמו דוד פולונסקי, מאייר נפלא וצעיר ממני ב-30 שנה, ואני חש קנאה שהוא מצייר נהדר. אבל זה לא מפריע אלא יותר בגדר קוריוז. הרי יש לפעמים קנאה גם בין בני אותה שכבת גיל. פעם אפרים קישון אמר שבעבר היה נהוג לקנא באותו תחום - כלומר במאי סרטים מצליח מקנא בבמאי סרטים מצליח, ובעל מכולת מקנא בבעל מכולת. היום מקנאים באלכסון - בעל מכולת לא מצליח מקנא בבמאי מצליח. מצד שני, נכון שאני לא מכיר הרבה צעירים שמקנאים בזקנים".

יש לך חברי אמת צעירים? אתה מסתובב בחברת צעירים?
"כן, בהחלט, ולשני הכיוונים. אני בן 70, והחבר הכי טוב שלי הוא בן 90. כשהייתי בן 30 והוא בן 50, גילו היה כמעט כפול משלי. יש לי גם חברים צעירים בהרבה. ברור שאם אתה לוקח את הדברים ובודק באופן סטטיסטי, יש פחות סיכויים שבן 70 יהיה חבר נפש של בן 40, אבל בכל מקרה, יש עוד כמה פרמטרים כשאתה בוחר חברים לחיים".

לסיום, שתף אותנו בתובנה חשובה שצברת במהלך החיים.

"הבנתי שכשילד נולד בגיל 0 והוא מת בגיל 100 או 80 - בעצם כל החיים הוא לומד להזדקן. מה שאנחנו לומדים זה להזדקן. וכאשר נולד ילד, הוא לא יודע שקיימים עוד אנשים. מבחינתו הוא מרכז העולם, ובצדק. אבל ככל שאתה גדל, אתה לומד לראות שיש עוד אנשים מסביבך. ואם אתה לא לומד את זה - אתה באמת אידיוט. כנראה שלא למדת כלום".

דני קרמן, יליד 1940, הוא מאייר וסאטיריקן. עד היום אייר יותר מ-300 ספרים, והיה אחד ממייסדי מדור הסאטירה המוערך "דבר אחר"