בן יהודה פינת הפלמ"ח

אני מתבוננת בתצלום של נתיבה: תמירה, עומדת בתוך מה שנראה כחלקת שדה קצורה, במכנסיים קצרים, נפוחים כאלה, בגדי חאקי, אולי עוד מהצופים. הרגליים הארוכות נתונות בנעלים גבוהות, גרביים עבים, הגוף פונה אל האופק, אבל הפנים אלינו, הצופים. שיער בהיר, משקפיים גדולים, הידיים אולי ממוללות איזה גבעול חיטה. במבטה המכוון למצלמה היא מאשרת במדויק את מה שכתבה 30 שנה אחרי הצילום הזה, בשולי ספרה "בין הספירות":

דקדוק למען הדיוק, בן יהודה
סיפור, זיכרון, דיבור. דיבור ישיר. זה אחד החידושים של נתיבה, בין חידושים לא מעטים שחידשה בתרבות הישראלית, בשפה, בזמר. "דִיברוּת", היא קראה לזה. לא "ספרות", לא "מעשה אמנות". "לקחת חומר כזה ולנסות לרקוח ממנו 'מעשה אמנות' זה לא נראה לי הוגן, משום מה", כך היא כותבת בהקדמה לספר. ובכל זאת, מעשה הדיבור של נתיבה, גם ללא היומרה האמנותית, הוא פואטי, ייחודי, מדבר בלשון שהיא כל כך מוכרת, ילידית, ובאותו זמן כל כך חד פעמית, חדה, מדויקת ומצמררת. במקום שבו הלשון המדברת והלשון הכתובה נעשות לאחת; במקום המוותר על התיווך הספרותי המייפייף ועל הדקדוק למען הדיוק; במקום שבו מבקשת השפה הכתובה להעביר את האימה ואת האי ודאות. "זה סיפור מסוים מאד, של אחת בת 19, מהשדה ומעפר האדמה של 1948".

בייחודיות הזאת של כתיבתה ואישיותה התאהבתי כשקראתי לראשונה את הספר ואחר כך בעוד עשרות מפגשים: תחילה בבית, בין חתולים לגזרי עיתון ולמכשירי טלוויזיה ישנים, מכוונים על תחנות שונות כאילו העולם והבית מחוברים באיזה חיבור סודי, מעודכן לעצמו; אחר כך ב"קפה נתיבה" ברחוב פלמח 18, שולחן צמוד למכולת השכונתית, צומת קצת הזוי אבל לגמרי נוכח, אף הוא עושה איזה חיבור פרטי בין עכשיו ל"אז", נקודת מפגש של אקס-פלמחניקים וסתם מעריצים שבאים לשמוע את נתיבה "מדברת ומקשיבה" בגרסת הבוקר של תוכנית הלילה ברדיו.

• "אז" שהולך לכל מקום
  
  בייחוד הזה של הלשון, של הדיברוּת, ניסיתי לגעת בעיבוד הבימתי לספר "בין הספירות" ובאופן שבו אימצתי לעצמי את רוח הדיבור של נתיבה, את הטון, את המוזיקה, את המקצב הדיבורי שלה, את השילוב בין אלה ובין הג'סטה הגופנית, התנועות הגדולות, המתפרצות, שנאספות כמעט תמיד אל תוך איזה ויתור גדול. "את לא יודעת לנגן במפוחית", אמרה לי בייאוש גדול בכל פעם שניסיתי להדגים לה, לאוזני המתכנסים המזדמנים סביב שולחנה במכולת, איך אני מנגנת את השירים בהצגה.
  
  

  ואז, אל מול המעריצים, המאזינים היקרים של רחוב פלמח, היתה פוצחת בנגינה במפוחית שלה, מקפיצה אותה בפה בשרשרת שירים של "אז" ומשמיעה לסיום מן קריאה כזאת, "הה!" של "כך צריך לעשות את זה". משהו במוזיקה, באקורד המוזיקלי ובאקורד הפנימי, היה לה לגמרי ברור. משהו בשיבוש של כל זה "אז" ועכשיו היה לה מייאש. והבעת פניה נעה בכל המפגשים הקטנים האלה בין אור בעיניים כשהפה מנגן או שר ובין ויתור, בהייה והתכנסות.
  
  
  "את לא יודעת לנגן במפוחית". יואלי ב"בין הספירות" (צילום: אלדד מאסטרו, יח"צ) 
  "בין הספירות" של נתיבה היתה הוויה מיוחדת, לא רק של התקופה שבין 2000 שנות גלות לקום המדינה, אלא גם הוויה אישית, תקועה על סף שבין "אז" לעכשיו, בין הזיכרון ובין הדיבור: "מה שיש לי בראש מ"אז". כל מה שמ"אז" תקוע לי בראש, תמיד, כל הזמן, כל יום, כל רגע. לא חשוב מתי, לא חשוב איפה. הולך איתי לכל מקום. חי איתי. מזקין איתי".
  
  

  "אני לא אבוא להצגה כי אני בטוח אתעלף. מה את צריכה, שאני אעשה לך בושות?" אבל רשות לדבר אותה היא נתנה לי: "זה הכול למען המולדת היקרה". כך, בלי ציניות, בלי שבירת מיתוסים, בלי כל מה שבגללו היו לא מעטים שאהבו לשנוא אותה.
  
  

  אני מתקשה לסכם כי הדיבור שלה כל כך חי בתוכי. כן, נתיבה נכנסה לי מתחת לעור, בשטח שבין הספירות.    

• 
  

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי