תורה לשמה

אמר רבא: הלכתא למשיחא? א"ל אביי: אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא?! אלא דרוש וקבל שכר, ה"נ דרוש וקבל שכר. (זבחים מד ע"ב – מה ע"א)

תרגום:
אמר רבא: "(האם פוסקים) הלכה (לימות) המשיח?" אמר לו אביי: אלא מעתה (אולי) כל (ענייני) שחיטת קודשים (מסכת זבחים) אין ללמוד (כיוון שמדובר) בהלכות (לימות) המשיח?! אלא – דרוש וקבל שכר, כך גם כאן – דרוש וקבל שכר.

הקשר:
המשנה השלישית בפרק הרביעי של מסכת זבחים עוסקת בדיני פיגול, כלומר בקורבנות שנפסלים להקרבה או לאכילה עקב מחשבה של הכהן המקריב. בתלמוד מובאים דברי ר' אלעזר בשם ר' יוסי: "פיגל בדבר הנעשה בחוץ – פיגל, בדבר הנעשה בפנים – לא פיגל. כיצד? היה עומד בחוץ (בעזרה של בית המקדש) ואמר 'הריני שוחט (כדי) להזות מדמו למחר' (וזו מחשבה שאינה ראויה והיא עלולה לפגל את הקורבן) – לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים (בהיכל, כמו הזאת הדם למשל) לא פיגל". כלומר, מחשבה יכולה לפסול את הקורבן רק כאשר היא מתייחסת לתחום הפיסי בו מתבצע שלב ההקרבה בו עוסק הכהן באותה עת. על דברים אלה מגיב רב נחמן בשם רבה בר אבוה: "הלכה כרבי אלעזר שאמר משום רבי יוסי". השיחה בין רבא ואביי, שתידון כאן, מתייחסת לאמירה זו.

איפה הרלוונטיות? (פלאש 90)

דיון:
מדוע יש ללמוד את מסכת זבחים שאינה רלוונטית לימינו?

אמר רבא: הלכתא למשיחא? –
שאלתו של רבא על דברי רבו, רב נחמן, מעניינת ובעלת השלכות דתיות עקרוניות: מדוע הוא פוסק הלכה שאין לה תוקף במציאות העכשווית ותוכל להתקיים רק בעתיד, כאשר ייבנה בית המקדש? בהלכה זו אין צורך כעת והיא לא רלוונטית, ולכן – לפי רבא – אין הכרח (ואולי גם אין רשות) לפסוק אותה.

דומני שלא בכדי שאלה עקרונית זו לגבי היחס בין הלומדים בהווה למציאות בעתיד עולה דווקא כאן בהקשר לדיני הפיגול. מחשבה שעלולה לפגל את הקורבן היא כזו העוברת בראש המקריב בעת ההקרבה, אך עוסקת בזמן ובמקום אחר (למשל כאשר הכהן חושב, בעת שחיטת הקורבן, מתי וכיצד יאכל את הקורבן או מתי והיכן יזה את דמו). ייתכן שלכך מכוון רבא בשאלתו -  האם אין בפסיקת הלכה לעתיד הפניית המבט והטיית המיקוד מן ה"כאן והעכשיו" ולפיכך גם סוג של "פיגול למדני"?

אלא מעתה, כל שחיטת קדשים לא לתני, הלכתא למשיחא הוא?! –
אביי מתרעם על השאלה ומדגיש את הקושי שהיא מעלה – אם אין לעסוק בהלכות המקדש, מדוע בכלל ללמוד את מסכת זבחים?

כדאי לשים לב שרבא שואל על פסיקת הלכה ואילו אביי עונה על הלימוד והעיון. דומני שדווקא חוסר ההתאמה בין השאלה והתשובה מדגיש את חשיבות המסר שהוא מבקש להעביר: אביי בוחר לענות על קושיה עקרונית יותר מזו שנשאל עליה, ומרחיב את הדיון אל מחוזות עמוקים יותר.

מסכת זבחים כולה עוסקת בדיני הקורבנות במזבח. בעת חתימת המשנה כבר עמד בית המקדש בחורבנו, ומדוע באמת נוצרה מסכת זו, הדנה בפרטי הפרטים של תהליכי עבודת המקדש? שאלה זו מתחדדת בתקופת התלמוד ומתעצמת שבעתיים בתקופתנו שלנו. תשובה אפשרית היא שיש צורך בשימור המסורת ובהנכחת התקווה לבניית המקדש מחדש, אך לא  זו התשובה שמציע אביי.

אלא דרוש וקבל שכר –
לימוד התורה הוא מצווה, טוען אביי, והלומדים ראויים לשכר על כך. כלומר, לימוד מסכת זבחים הוא "לימוד לשמה", לימוד לשם הלימוד. תשובת אביי, המדגישה את חשיבותו של עצם הלימוד גם מעבר לתכניו הספציפיים, מופיעה במקומות נוספים בספרות חז"ל. דוגמא מעניינת לשימוש בביטוי "דרוש וקבל שכר" מופיעה בהקשר למצוות בן סורר ומורה (דברים כא, 21-18).

מצוות הריגתו של הבן הסורר בידי הוריו ובידי כל העם מעוררת אי-נחת מוסרית, לא רק בימינו אלא גם אצל חז"ל. ניתן להבין זאת גם מתוך פירוט התנאים ההלכתיים שמעמיסים החכמים על מצווה זו, לפני שניתן יהיה לקיימה: "מאימתי חייב (הבן בהגדרת "סורר ומורה")? משיאכל טרטימר (כמות גדולה) בשר וישתה חצי לוג יין באיטלקי ("לוג איטלקי" הוא מידה גדולה במיוחד) ... אכל כל מאכל ולא אכל בשר שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין... אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים..." (משנה סנהדרין ח, ב-ד). התלמוד אינו מסתפק בכך ומוסיף עוד תנאים בלתי אפשריים, למשל: "אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה" (בבלי סנהדרין עא ע"א).

תהליך דומה של צמצום האפשרות לקיים את המצווה, עד כדי ביטולה המעשי, קורה גם לגבי מצוות עיר הנידחת (דברים יג, 18-13). המשנה קובעת כי אנשי עיר הנידחת: "אינן נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט, ועד שיודח רובה, ועד שידיחום אנשים. הדיחוה נשים וקטנים, או שהודח מיעוטה, או שהיו מדיחיה חוצה לה - הרי אלו כיחידים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד" (משנה סנהדרין י:ד).

כלומר, התנאים ההלכתיים שקובעים החכמים לקיום שתי המצוות הללו אינם אפשריים, ונדמה שזו בדיוק הכוונה: להרחיק את אפשרות קיומן אל מעבר לתחום המציאות. הן על עיר הנידחת והן על בן סורר ומורה אומרת התוספתא "לא היה ולא עתיד להיות; ולמה נכתב? לומר - דרוש וקבל שכר" (תוספתא סנהדרין פי"א ה"ב; פי"ד ה"א). כלומר, לעיון במצוות אלה אין שום תכלית הלכתית, שכן לא רק שאין סיכוי ממשי לקיימן, אלא שיש התנגדות מוסרית עמוקה לכך. משום כך העיסוק במצוות אלה אינו אמור להוביל לפסיקה הלכתית או לתוצאות מעשיות כלשהן אלא רק להוות מושא למצוות תלמוד תורה.

להרחיק אל מעבר לתחום המציאות (פלאש90)

בעלי התוספות מציעים תשובה לשאלתו העקרונית של רבא ובתשובתם אני מוצאת גם פירוש מעניין לביטוי "דרוש וקבל שכר". הם טוענים שלפסיקת הלכה הנוגעת לעתיד בלבד יש חשיבות תכליתית, כיוון שניתן להסיק ממנה מסקנות הלכתיות בנוגע לזמן הזה. לשיטה זו, פסיקת הלכה לימות המשיח אינה "מפגלת" את הלימוד, כיוון שהיא משמשת כלי-עזר לפסיקה בהווה ולכן תכליתה העיקרית מכוונת ל"כאן ועכשיו". דומני שלדעת בעלי התוספות הלימוד הדרשני של הלכות הנוגעות לעתיד או כאלה שהן בלתי אפשריות לקיום יכולה להועיל להבנת המציאות העכשווית ולעזור בפסיקת הלכה לגביה.

כדאי לשים לב שיש שוני מהותי בין מצוות בן סורר ומורה ועיר הנידחת ובין מצוותיה של מסכת זבחים: את אלה אין רוצים לקיים גם לעתיד לבוא ואילו האחרות קשורות קשר ישיר בתקוות הגאולה וימות המשיח. מדוע אם כן נופלות כולן תחת הקטגוריה של "דרוש וקבל שכר"? ייתכן שהתשובה לכך עולה מדברי ר' אלעזר במשנה – כוונת הלב אל העתיד עלולה "לפגל" את פסיקת ההלכה רק אם היא מתרחשת באותו תחום מציאות. המצוות שנזכרו לעיל רחוקות ממרחב ההתרחשות של הלומדים ולכן אף-על-פי שאינן רלוונטיות באופן ישיר להווה, העיסוק בהן אינו "מפגל" את הלימוד אלא מאפשר הרחבה יצירתית שלו.

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: editor@bac.org.il  

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8