בסכסוך האחרון בין הרבנות הראשית למערך הגיור הצה"לי נחשפים במלוא כיעורם הניתוק של הרבנים החרדיים מהמציאות הישראלית והאפשרות הזמינה תמיד לאמלל בני אדם על ידי פנייה לדקדוקי הלכה. הכל התחיל בספטמבר, כאשר בדיון בבג"ץ סביב חוק הגיורים החדש אמרה נציגת פרקליטות המדינה כי הגיורים שנעשו בצה"ל נערכו ללא דיינים מוסמכים ולא אושרו כנדרש ברבנות הראשית. בסערה שהתפתחה אחרי דבריה התעקשו רבים, החל מהרב חיים דרוקמן, ראש מערך הגיור, ועד יו"ר סיעת הבית היהודי זבולון אורלב, כי הפרקליטה טועה ומטעה, והגיורים הצה"ליים כשרים. אבל הספק שנוצר הספיק למועצת הרבנות הראשית להקים ועדה שתדון בהיבטים ההלכתיים של הגיור הממלכתי בישראל – קרי: תפסול אותם.
בעקבות כך קראה סיעת ישראל ביתנו לבטל את סמכויות הרבנות הראשית בנושאים אלו, ארגון רבני צוהר קבע כי "מהלך זה יגרום לנדבך נוסף בניתוקה של הרבנות הראשית מהציבור", ומנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל, הרב גלעד קריב, אמר: "חוסר נכונותה של מועצת הרבנות להסיר את החשד מעל הגיורים בצה"ל מוכיח פעם נוספת כי הרעיון להעניק לרבנות מונופול בתחום הגיור, באמצעות חוק רותם ממפלגת ישראל ביתנו, הוא לא פחות מרעיון הזוי ומסוכן." אחר כך הוועדה התפרקה מעצמה, וכרגע מתגבשות שתי הצעות חוק, אחת של ישראל ביתנו ואחת של הבית היהודי, שאמורות לעגן בחוק את תוקף הגיורים של המערך הצה"לי.
סערה בכוס תה
רק שמלבד הערך הבידורי של העניין, כל הסיפור הוא סערה בכוס תה. זאת משום שגם אם יאושרו הגיורים הצה"ליים, מדובר בסך הכך בפחות מחמשת אלפים איש, כלומר קמצוץ מהעולים הלא-יהודים שהגיעו לארץ. שהרי בין יותר ממיליון עולים חדשים מארצות בריה"מ לשעבר עלו לארץ גם כ-300,000 שאינם יהודים. מאמצים וכספים רבים הושקעו בבניית המערך שהיה אמור לגיירם, בין כחיילים ובין כאזרחים, אולם בשורה התחתונה המבצע הוכתר ככישלון: בכל שנה מתגיירים פחות מאלפיים עולים. מתוך אוכלוסייה גדולה כל כך ברור שמספרים אלו הם חסרי משמעות. מה שעוד ברור הוא שציבור זה רק יגדל. אכן, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף שנת 2025 תמנה אוכלוסיית העולים הלא-יהודים כחצי מיליון איש.
 הרב דרוקמן (פלאש90, יואב ארי דודקביץ') |
מה הבעיה בזה? לאזרח החילוני הממוצע אין עם זה בעיה אמיתית. לרוב הוא מקבל את אותם אזרחים ללא שום אפלייה כיהודים מן המניין. הבעיה כאן היא נחלת שתי קבוצות בלבד: האחת, אותם אזרחים עצמם, שכמו כל אזרח רוצים לחיות את חייהם בצורה נורמלית (חתונה, קבורה וכו'), אבל לא יכולים לעשות כן במדינת היהודים, שכן זו מתנהלת על פי ההלכה האורתודוקסית. כך למשל, עד לא מזמן אותם עולים לא יכולים להתחתן, והרי לשם כך חוקק חוק ברית הזוגיות של ח"כ דוד רותם. אולם הם עדיין לא יכולים להתחתן עם אזרחים יהודים של המדינה, שהרי במדינה שלנו אין אפשרות חוקית ל"נישואי תערובת". בנוסף לכך, אם חס ושלום ייהרג אזרח כזה, במהלך שירותו הצבאי או סתם כך, משפחתו תאלץ לקבור אותו מחוץ לגדר בית הקברות. במילים פשוטות, בכל הקשור אליהם המדינה לא נותנת שירותים מינימלים לאזרחיה.
קבוצה שנייה שיש לה בעיה עם המצב הזה הוא קבוצת היהודים האורתודוקסים, בעיקר סרוגי הכיפה, שלא רק שהמצב הזה מכתים את חזון ממלכת כהנים וגוי קדוש בו היא מחזיקה, אלא שהוא גם פותח אפשרות למה שנקרא "התבוללות". הרב יהודה גלעד כתב על זה לא מזמן:
"במצב ההתבוללות הנורא בו מצוי העם היהודי בגולה, עם ישראל מאבד אלפי יהודים מדי שנה. מדינת ישראל הייתה בעשרות השנים האחרונות המקום היחיד בעולם בו ההתבוללות אינה קיימת כמעט לחלוטין. [... אולם] השלב החותם את ההתערות של רבים [מהעולים הלא יהודיים] בחיי המדינה, הוא נישואין עם יהודים ישראלים בני הארץ הזאת [...] צריך לומר זאת בברור, האפשרויות הן שתיים בלבד: האחת היא מאמץ נרחב לגיור הלכתי מאיר פנים, מעודד וידידותי המסתמך על הדעות המקלות של חלק גדול מפוסקי הדורות המאפשר קבלתם של רבים מעולים אלו לעם ישראל. והשנייה היא היצמדות לגישות המחמירות בהלכה אשר על פיהן אין לקבל גיורם של עולים אלו, כאשר המשמעות של קבלת דרך זו היא אלפי נישואי תערובת בין יהודים לגויים."
וזה העניין המרכזי. הרב גלעד כותב על מאמץ נרחב לגיור הלכתי, אבל כפי שראינו המאמץ הנרחב שכבר נעשה, לא רק שהעלה ביקורת חרדית, אלא גם בלעדיה פשוט לא הועיל. העולים לא באו בהמוניהם להתגייר. מדוע? ייתכנו סיבות רבות לכך, אולם אני חושב שלא קשה לנחש שהקשיים והמכשולים שמעורבים בגיור מרתיעים אותם. התהליך הארוך, המבחנים הקשים. קשה להיות יהודי כידוע, אבל קשה עוד יותר להפוך ליהודי.
כרטיס כניסה ליהדות
ליהודי מהבחינה האורתודוקסית הכוונה. כי לעבור גיור רפורמי קל הרבה יותר, כפי שיודעים אמריקאים רבים שהפכו כך ליהודים. אבל כאן אנחנו שוב מגיעים לחוק במדינה: הרבנות הראשית היא רק אורתודוקסית, ורק גיוריה הם שממומנים על ידי המדינה. ממילא גם מתגיירים בגיורים אחרים נתקלים בבעיות קשות אם ירצו להירשם ברבנות כדי להתחתן. בעיה.
ושוב: הבעיה כאן אינה משותפת בדרך כלל לציבור החילוני. לו פעמים רבות אין בעיה מיוחדת לקבל את אותם אזרחים כיהודים, ויעידו הזעקות שנשמעות כאשר חיילים שאינם יהודים על פי ההלכה נקברים מחוץ לגדר בית הקברות – השירות בצה"ל, וודאי המוות בשורותיו, הם כרטיס כניסה מספק עבורם ליהדות. אבל דווקא זה, כלומר דווקא קבלתם של העולים על ידי החברה החילונית, בעיתי עבור האורתודוקסיה, שחוששת כאמור מ"נישואי תערובת".
נמצא, אם כן, שהיהדות האורתודוקסית כאן במלכוד: הניסיון לגייר את העולים הללו על פי ההלכה מועד לכישלון. אולם המשך המצב כפי שהוא מועד להביא לחברה שפתוחה, כמו בארה"ב, ל"התבוללות". ובאמת, הרי גם לרוב הציבור החילוני חשוב הצביון היהודי של המדינה, וזה רק יתחזק אם אותם אזרחים יהיו יכולים לפתח זהות יהודית, ויחלש אם לא.
האם ייתכן, אם כן, שנראה במקרה זה יוזמה רבנית שתשנה את ההלכה בהתאם לנסיבות? לאחרונה פורסם במוסף "שבת" של "מקור ראשון" מאמר של אלחנן שילה, המנסה הציע פתרון שכזה. על בסיס סקירה היסטורית ובעזרת רעיונות של ציונים ותיקים כברדיצ'בסקי וקלצ'קין מציע שילה להפריד בין ההיבט ההלכתי להיבט הלאומי של היהדות, ולהכיר ב"יהודי לאומי [כמי] שחי בתוך הקולקטיב היהודי ורואה את עצמו חלק ממנו גם אם הוא איננו בן להורים יהודיים."
שילה קורא לרבנים לאמץ גישה כזאת, בה אותם לא-יהודים יחשבו חלק מהלאום היהודי, וחשוב יותר, ילדיהם ייחשבו כשרים לצורך נישואין עם יהודים-על-פי-ההלכה (זאת על פי תקדימים הלכתיים בהם הניחו שהבאים להינשא הם "בחזקת כשרות" – דהיינו don't ask, don't tell הלכתי). הוא מחפש "אישיות תורנית בעלת משקל שתתמוך בהצעה זו."
האם הוא ימצא אותה? כולי תקווה שכן, למרות שרוב הרבנים כיום מפחדים מכל צעד, מחוייב מציאות ככל שיהיה, שיזכה אותם בכינוי "ניאו-רפורמים". מבחינה חברתית יש כאן מקרה קלאסי של התכווצות שנובעת מתוך חרדה מפני שינוי ומשתקת כל אפשרות לתזוזה, גם כשזו הכרחית. מאידך, המקרה הזה הוא דוגמא כל כך ברורה למלכוד בו ההלכה מחבלת באינטרסים שלה עצמה, שאולי בכל זאת משהו יזוז. בכל זאת, ניסים עדיין קורים.
