ובימים ההם, אין סאטירה בישראל

כשיוצרי "ארץ נהדרת" קראו לסרטם "זוהי סדום", הם לא התכוונו לסדום המקראית כפי שהיא מוצגת בחזונם הקולנועי; הם מתכוונים למציאות שסביבם, כלומר אתם, הצופים המביטים במסך הקולנוע. הם רוצים לומר לכם שסדום אינה שם ואז, אלא כאן ועכשיו; שמידות רעות, ריקבון פוליטי והתעמרות בחלשים אינם מונופול של ארץ כנען, אלא תקפים שבעתיים בארץ ישראל. לנוכח זאת, אפשר לטעות ולחשוב ש"זוהי סדום" היא סאטירה נשכנית ובועטת. כמה חבל שליומרה הזאת אין כל כיסוי בסרט.
 

"זוהי סדום" משתמש בלוקיישן המקראי, ובעיקר בהר האסוציאציות שעומד במרכזו, כתפאורת הרקע לקומדיה משעשעת, קולחת ורוויית דחקות. הוא שואב משם רקע היסטורי, דמויות בדיוניות ובדיחות שבנויות על הקשר בין העולם העתיק לזה המודרני. עם זאת, הוא אינו מנסח שום אמירה בילת משקל על הקשר הזה. "גם לפני 4,000 שנה היתה פה ארץ נהדרת", מרעים עלינו מלאכי חזקיה בטריילר. אולי הרמיזה הסאטירית כאן מטעה ויוצרי "ארץ נהדרת" פשוט זיהו עוד ארץ נהדרת לנעוץ בה את שיניהם. או, ליתר דיוק, להסתלבט על חשבונה.

מה לקחו אנשי "ארץ נהדרת" מסיפור סדום? לא הרבה, והפרשנות כמובן חופשית. סדום היא אכן עיר החטאים, והיא עומדת בפני הפיכה, אבל לא על שום חטאיה, אלא על שום עסקה שנעשתה בין אלוהים ובין אברהם אבינו - מונותאיזם תמורת שגשוג כחול אשר על שפת הים. אלוהים נאות להפוך את סדום במפגן כוח ראוותני (הרג אזרחים למען הדת - זה כשלעצמו היה יכול להיות חומר סאטירי נפיץ. לא כאן) ואפילו להציל את קרוב משפחתו של אברהם לוט, הצדיק היחיד בסדום. להזכירכם, זה הצדיק שהציע את בנותיו לאנשי העיר שצרו על ביתו כדי לאנוס את אורחיו. אבל ב"זוהי סדום" הוא איננו דמות מורכבת, אלא צדיק מכף רגל ועד ראש, כלומר, אנמי ומשעמם כמו כל הדמויות שמגלם דב נבון.

הברקה לא מנוצלת

ליוצרי הסרט ניתנה ההזדמנות לנסח כאן אמירה בעלת משמעות. הפלטפורמה שהם ניצבים עליה, "ארץ נהדרת", מביאה אותם אל הנקודה הזאת בשיא כוחם. "ארץ נהדרת" הפופולרית, עוגן השידורים של "קשת" ושל ערוץ 2 ה"עממי", היא אולי תוכנית הטלוויזיה היחידה שיכולה להציג אמירות סאטיריות נוקבות בלב הקונצנזוס מבלי להיות מתויגת כשמאלנית או להיות מבוטלת כשולית. אבל השנים האחרונות מראות כי "ארץ נהדרת" מתחילה להתאהב במעמד הבכיר שלה במרכז מדורת השבט, והמאזניים של התוכנית נוטים בבירור לבכר את הדחקות המבדרות על פני העוקץ הסאטירי.
 

כך קורה שהבדיחה המדוברת, ואולי, למרבה הצער, המוצלחת ביותר בסרט, עוסקת בנאדים, על כפל משמעויותיה של המילה. זו בדיחה ילדותית כל כך, שלמרות שהיא עוברת בסרט בהצלחה רבה, בסופו של דבר היא מביכה מרוב חוסר עידון ותחכום. זה לא נמוך - זה פשוט ירוד.
 

"זוהי סדום" עשיר בבדיחות דומות - מתוחכמות יותר, מוצלחות פחות. רובן מתבססות על הטריק "מצא את המקבילה המקראית ל...". כך, למשל, סוכר הוא הקוקאין של העולם התנ"כי, כבשה מתפקדת ככלב שמירה והלהיט המוזיקלי של התקופה, המחקה את הלהיטים המודרניים עם רמיזות הסקס הבוטות, הוא "דע אותי". בדיחות מזן אחר, אופייניות לקומדיות היסטוריות, הן "כך הומצא ה...". לוט, אם לא ידעתם, הוא אבי הלוטו, כנגזר משמו, וחבר מועצת סדום ששמו ארנון הוא שהגה את רעיון הארנונה השטני.

המיתוס הנסב על סדום הוא כר פורה לסאטירה חדה וצולפת. הבחירה בסדום כמקבילה מקראית למדינת ישראל היא הברקה. אך זו הברקה בלתי מנוצלת. יוצרי הסרט ודאי דוחים בביטול את הטענות שסרטם חסר שיניים, טענות שהועלו בשנים האחרונות גם נגד "ארץ נהדרת", ומסבירים שהם פשוט רצו ליצור קומדיה מצחיקה. הם הצליחו: זו קומדיה מצחיקה. אבל הם הביאו על עצמם במו ידיהם את הביקורת הזאת. אם לא ההיגיון הבסיסי, ואם לא שם הסרט, הרי שהטריילר הוא שמניח באופן חד משמעי את המטען הסאטירי על כתפי הסרט.
 

הרגעים הסאטיריים הספורים הם מהבדיחות החלשות בסרט. אין בהם הברקה, הפתעה או בוטות (כפי שהיו לרגעים ב"ארץ נהדרת"). הם מעידים לא רק על התנחמדותה של "ארץ נהדרת" (ו"זוהי סדום" הוא בלי ספק שלוחה של הסדרה. הוא אפילו מארח את פילוס), אלא גם על חולשת הסאטירה הישראלית בכללותה. הופעתו של מוטי קירשנבאום, מאבות הסאטירה המקומית, בתפקיד אברהם אבינו מדגישה את החולשה הזאת.
 

הסאטירה הישראלית לא חלפה מן העולם, אבל "זוהי סדום", שיכול היה למנף את מעמדה של "ארץ נהדרת" ולתפוס מקום של כבוד בשושלת הסאטירית ששורשיה באפרים קישון והמשכה ב"ניקוי ראש" וב"חרצופים", ויתר על ההזדמנות, או פשוט פספס אותה. יש להודות כי זה לא ימנע ממנה להיעשות קאלט ביום העצמאות.

זוהי סדום. במאים: מולי שגב ואדם סנדרסון. תסריט: מולי שגב, אסף שלמון ודוד ליפשיץ. שחקנים: דב נבון, טל פרידמן, אלי פיניש, מריאנו אידלמן, אסי כהן, עלמה זק, יובל סמו, מאור כהן, אייל קיציס, מוטי קירשנבאום.