כלים שלובים

מר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא. איתיו לקמי' אתרוגא. פסק אכל ופסק ויהב ליה לבאטי בר טובי. דעצה עשר זמנין בארעא ופסק ויהב ליה למר יהודה. אמ' ליה באטי: ההוא גברא לאו יהודאה הוא? אמ' ליה: מר קים לי בגויה, ומר לא קים לי בגויה. איכא דאמרי, הכי אמ' ליה: אידכר מאי דעבדת באורתא (עבודה זרה עו ע"ב, לפי כתב-יד פאריס) 

תרגום:
מר יהודה ובאטי בר טובי היו יושבים לפני שבור המלך. הביאו לפניו אתרוג. חתך (המלך מן האתרוג) אכל וחתך (חתיכה נוספת) ונתן לו לבאטי בר טובי. נעץ (את הסכין) עשר פעמים באדמה וחתך (חתיכה נוספת מן האתרוג) ונתן לו למר יהודה. אמר לו באטי: אותו האיש (כלומר, אני) לא יהודי הוא? אמר לו (המלך): אדון (זה) קיים לי בו (כלומר, אני מחזיק ממנו) ואדון (זה) לא קיים לי בו. יש אומרים שכך אמר לו (המלך): זכור מה שעשית בערב.

הקשר:
המשנה האחרונה במסכת עבודה זרה מגדירה את תהליך ההכשרה שצריכים לעבור כלים המועברים משימושם של גויים לידי יהודים. בין היתר נאמר במשנה שסכין יש לשפשף כדי להכשירהּ. התלמוד מדייק הוראה זו, באמצעות ברייתא: "סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע" (בבלי עבודה זרה עו ע"ב). הסיפור שיידון כאן מובא בהקשר זה ומסיים את מסכת עבודה זרה.

דיון:
הסיפור המסיים את מסכת עבודה זרה מסכם, במידת מה, את השאלות המרתקות שעלו מתוכה.

פסק אכל ופסק ויהב ליה לבאטי בר טובי. דעצה עשר זמנין בארעא ופסק ויהב ליה למר יהודה  -
כבכל סעודה משותפת גם כאן יש אינטימיות מסוימת ובמהלכה מתגלה מערכת הקשרים והמעמדות של הסועדים. כאשר המלך מחלק ממזונו לאורחיו הוא מצניע כביכול את מלכותו ויורד לדרגת "משרת", אך בה בעת גם מעמיד עצמו במדרגה של שליטה וכוח: באמצעות סכין לחיתוך פירות, המלך ירומם וישפיל, ייצור בריתות חדשות ויפר ישנות.

הראשון שמקבל פיסה מאתרוגו של המלך הוא באטי בר טובי. לכאורה זהו מעשה של העדפה וסימון של באטי בר טובי כמקורב יותר למלך. לפני שפורס המלך מאתרוגו למר יהודה הוא נועץ את הסכין באדמה עשר פעמים. במעשה זה הוא יוצר הפרדה בין סעודתו המשותפת עם באטי בר טובי ובין סעודתו של מר יהודה. גם בכך מסמן המלך שמר יהודה אינו חלק מן האינטימיות השורה בינו ובין באטי בר טובי, ובכך רומז לכאורה שהוא מעריך אותו פחות. נעיצת הסכין באדמה, מעבר למשמעותה ההלכתית, חותכת את הסיפור לשניים: לאחריה שיחסו של המלך לשני אורחיו שונה משחשבנו.

באטי בר טובי חש בדבר ולכן הוא ממהר לשאול: "ההוא גברא לאו יהודאה הוא?". הוא מבין שבאמצעות שיתוף הסכין ביניהם המלך מגדיר אותו כ"לא יהודי".

אמ' ליה: מר קים לי בגויה, ומר לא קים לי בגויה –

את שניכם אני מכיר, אומר המלך, ועליו – על מר יהודה – אני יודע שהוא מקפיד בהלכה ולא יאכל מסכיני אם לא אכשיר אותה; אתה – באטי בר טובי – לא מוכר לי כמי שמקפיד על כך. טענתו זו של המלך מקבלת חיזוק מתחילת הסיפור, שהרי כולנו חזינו בבאטי בר טובי סועד ישירות מסכינו של המלך.

תשובה זו הופכת על פניה את התמונה המעמדית שהצטיירה בתחילת הסיפור: המלך אמנם מפריד את סעודתו המשותפת עם באטי בר טובי מסעודתו של מר יהודה, אבל לא בגלל שהוא מעריך אותו פחות אלא דווקא בגלל שהוא מחזיק ממנו יותר. בעיני המלך, מר יהודה נאמן למצוות דתו ומחויב להן, ולמרות שהדבר יוצר ריחוק והפרדה ביניהם, הוא גם מעורר במלך כבוד והערכה. דווקא הקרבה הישירה בין פי המלך לפיו של באטי בר טובי מהווה כאן סימן של השפלה: באטי בר טובי שותף למלך כיוון ששניהם נוהגים כגויים ולא כיהודים.

איכא דאמרי, הכי אמ' ליה: אידכר מאי דעבדת באורתא –
הסיפור ה"רשמי" הסתיים בחזקת הכשרות שיש למר יהודה אצל המלך, אולם כבכל סיפור תלמודי טוב גם כאן חשוב לעורכים להוסיף אפשרות סיום אלטרנטיבית, חריפה יותר.

למה מתכוון המלך בהזכירו לבאטי בר טובי את מעשיו בליל אמש? רש"י מפרש: "דרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים וכששיגרן להם בלילה שעבר קיבל באטי ורב יהודה לא קיבל". גם אם אין מקורות היסטוריים לפירושו זה של רש"י, יסוד ספרותי נדמה לי שיש להם.

קו החיתוך של הסכין, קו ההיפוך של הסיפור בין גבוה לנמוך, בין מוערך למבוזה, מתבהר ומתחדד ככל שסיום הסיפור מפתיע יותר. חזקת הכשרות שיש למר יהודה אצל המלך אמנם "עושה את העבודה" מבחינה ספרותית, אבל אין בה את העוקץ המתבקש. עוקץ זה מתגלה בנוסח האלטרנטיבי איתו מסתיים הסיפור ומסכת עבודה זרה באה אל סופה.

שליטתו של המלך מתגלה במלוא עוצמתה דווקא בנוסח זה: כל אחד יכול להכיר את מנהגי הכשרות של אדם פלוני, אבל ידע אינטימי בנוסח "האח הגדול" שעינו פקוחה על כל מעשינו, יש רק לבעלי כוח רב במיוחד. כעת נגלה לנו שהמלך (כמו מלך מלכי המלכים, במובן מסוים) בוחן את אורחיו בכל דרכיהם, צופה בהם ורושם לעצמו את ה"ניקוד" שהשיגו בכל מבחן. במבחן הפיתוי של הערב הקודם נכשל באטי בר טובי ולכן לא זכה שהמלך ישפשף סכינו לפני שיגיש לו מאתרוגו.

קשה שלא לתהות מדוע יוצר המלך חיבור אוטומטי בין חטא מיני כלשהו ובין שמירת כשרות. האם מי שאינו מקפיד שלא לקיים יחסי מין עם שפחות גויות, בהכרח לא יקפיד על הכשרת הסכין?

החת"ם סופר בפירושו לסוגיה, מציע תשובה מעניינת לשאלה זו: אכילה מבישולי גויים (ומתוך כך גם השימוש בכליהם בלא שעברו תהליך של הכשרה) נאסרה "משום חתנוּת", כלומר כדי למנוע יחסי קירבה בין יהודים וגויים; אם באטי בר טובי קיים יחסי מין עם שפחת המלך, הרי שאינו חושש מאיסור ה"חתנוּת" ולכן אין שום סיבה שיבקש להכשיר את סכינו של המלך לפני שיאכל ממנה.

לאור פירושו של החת"ם סופר, אני רואה את הסיפור כולו לא רק כמסע השפלה לבאטי בר טובי אלא כתקיעת סכין של התלמוד בלבה של מסכת עבודה זרה. מסכת זו עוסקת כולה במערכות היחסים שבין יהודים וגויים ומעלה שאלות רבות: כיצד יש להתייחס ליופי הנגלה בגויים? מה הגישה הראויה כלפי אמונתם ופולחנם הדתי? האם יש באמת גבולות מוסריים בינינו וביניהם?

בסיפור החותם את המסכת מצטיירת תמונה מעניינת על תוצריה של ההפרדה בין יהודים וגויים: היא עשויה לגרום להערכה רבה יותר מצד ה"אחר" שמכבד את הנאמנות למסורת; כמעט בהכרח היא נותנת ל"אחר" את הכוח והשליטה על הגדרת זהותנו; היא מחייבת אותנו לבחון תמיד את הנבדלוּת ומתוך כך גם את המחויבות שלנו ליסודות האמוניים והערכיים עליהם היא מבוססת.

כיאה למסכת מרתקת ומעמיקה, נדמה לי כי מסכת עבודה זרה אינה מסתיימת בסימני קריאה אלא דווקא בסימן שאלה ואולי אפילו בקריצה, שכמעט מתחננת אלינו ללמוד אותה עם הרבה יושר אינטלקטואלי וערכי וטיפת אירוניה עצמית.

היי שלום מסכת עבודה זרה!
ברוכה הבאה מסכת הוריות!