אחטא - ואשוב

אמר שמואל: גוי ההולך לתרפות - בהליכה אסור בחזרה מותר. ישראל ההולך לתרפות - בהליכה מותר בחזירה אסור (עבודה זרה ל"ב, ע"ב - ל"ג, ע"א לפי כתב יד פריז)

תרגום:
אמר שמואל: גוי שהולך לתרפות - בהליכה אסור (לשאת ולתת עמו), בחזרה מותר. ישראל ההולך לתרפות - בהליכה מותר (לשאת ולתת עמו), בחזרה אסור.

הקשר:
המשנה השלישית בפרק השני במסכת עבודה זרה מפרטת איסורים שונים ביחסים בין יהודים לגויים. בין היתר נאמר שם מפי ר' עקיבא: "ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהם והבאין מותרין". בעניין זה עוסק הקטע הנידון כאן.

דיון:
מה יש בתרפות שגורם להולכים אליה לשוב אחרים, וכיצד זה קשור ליום הכיפורים?

גוי ההולך לתרפות - בהליכה אסור בחזרה מותר -

להתרחק מדת הגויים. צלמית של בעל

מהי "תרפות"?
התלמוד הירושלמי (ע"ז פ"ב, ה"ג) מציע שני פירושים שונים לביטוי זה, המתבססים על שתי הגיות שונות שלו: "תרפות" או "תרבות". ניתן להסיק מכאן כי הגיית המילה "תרפות" דומה להגיית המילה "תרבות", כלומר, הפ' דגושה והו', ככל הנראה, שׁרוּקה. לדעת הירושלמי, אלה הגורסים "תרפּוּת" מניחים כי מילה זו קשורה לתרפים, כלומר, לפסלי אלילים (ראו למשל בראשית ל"א, י"ט). מכאן ש"תרפות" הוא מקום שבו עובדים לאלילים או אירוע דתי של עבודה זרה. לעומתם, אלה הגורסים "תרבּוּת" מחברים בינה ובין המילה "תוריבס", שמוצאה כנראה מיוונית ומשמעה המולה והתקהלות. מילון סוקולוף לארמית ארץ-ישראלית מסביר שגם המילה "תרבות" עצמה נושאת בחובה משמעות של ציבור או קבוצה. פירוש זה מכוון לכך שההולכים ל"תרפות/תרבות" מגיעים למקום או לאירוע שיש בו כינוס חברתי כלשהו, ככל הנראה של גויים.

בעלי התוספות מפרשים את "תרפות" כ"מקום טינופות, כמו בית התורפה (שהוא איבר המין הנשי)", ונדמה לי שבכך הם מעידים על עצמם כמקבלים את הפירוש הראשון של הירושלמי, מה גם שהם מצטטים אותו בדבריהם.  

אם כך, האם הגוי הולך לתרפות כדי לעבוד את אלוהיו, או שמא כדי להיפגש עם משפחתו וחבריו? מה מפחיד ומאיים יותר - פעולה דתית של הגויים או דווקא פעילות חברתית? מאיזו מהם עדיף ליהודים להתרחק? נדמה כי כל הפרשנים בוחרים באפשרות העוסקת בהקשר הדתי. במובנים מסוימים זו בחירה מקילה, כיוון שהיא מצמצמת את האיסורים על המסחר עם הגויים ולא פחות מכך מנמיכה את הטון של הגישה העוינת כלפי הגויים - רק מעבודתם הדתית ראוי להתרחק, ולא מכל המארג החברתי של חייהם.

בגרסת התלמוד הנידונה כאן - זו של כתב יד פריז, שהוא כתב היד הטוב ביותר של מסכת עבודה זרה - לא נמצא הסבר להיתר ולאיסור לשאת ולתת עם הגוי בדרכו לתרפות ובחזרה. נדמה שזו גם הגרסה שעמדה לפני רש"י, שכן הוא טורח לתקן אותה בגרסה אחרת (הנמצאת כיום בנוסח הדפוס של התלמוד) ובה הסבר: "בהליכה אסור - דאזיל ומודי בחזרה מותר מאי דהווה הווה" (בהליכה אסור - שהולך ומודה, בחזרה מותר - מה שהיה היה). כלומר, אין לקנות מן הגוי או למכור לו דבר בעת שהוא הולך לתרפות, שם יודה לאלוהיו, שמא התודה שלו תישען על מעשינו שלנו ונמצאנו אנו תורמים לדבקותו באלוהיו. כאשר הוא חוזר משם, לעומת זאת, אין שום בעיה לסחור עמו שכן השמחה הדתית כבר נגמרה ולמסחר הנוכחי אין שום קשר אליה. לדעת התוספתא (ע"ז א', ט"ו), מותר לסחור עם הגוי כאשר הוא חוזר מעבודת האלילים שלו כיוון שאז הוא דומה למי שמניח אותה מאחוריו, כאילו אינו חפץ בה יותר.

ישראל ההולך לתרפות - בהליכה מותר בחזירה אסור -
מדוע ההיפוך בין ישראל לגוי? אם המשא ומתן המסחרי אסור בדרך לתפילה ולהודיה לאלילים משום החשש שמא מעשי היהודים יובילו לקידוש שמה של האלילות, מדוע כאשר יהודי הולך לשם מותר לסחור עמו? ואם החשש מתרומה כלשהי לעבודת האלילים בטל בעת חזרתו של הגוי משם, מדוע כאשר חוזר היהודי דווקא אסור לסחור עמו?

גם כאן מספק לנו רש"י את גרסתו, המכילה הסבר לדברים, וגם גרסה זו מופיע כיום בנוסח המודפס של התלמוד: "ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דלמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה אסור כיוון דאביק בה הדר אזיל" (ישראל ההולך לתרפות - בהליכה מותר, שמא יחזור בו ולא ילך; בחזרה אסור, כיוון שדבק בעבודה הזרה יחזור וילך). כלומר, הליכתו של יהודי לתרפות שונה מהותית מהליכתו של גוי: הגוי הולך להודות לאלוהיו, אבל היהודי עדיין מתלבט ויש סיכוי שיחזור בו מדרכו ויתחרט. לכאורה יש כאן שיקול הלכתי קר - אם היהודי אינו הולך בוודאות לעבוד עבודה זרה, הרי שאין סיבה דתית ממשית שלא לסחור עמו. למעשה, נדמה לי כי יש כאן גם משהו אחר: אולי שיקול דתי הנוגע להצלת נפש טועה ותועה מנפילה למעמקי האלילות; אולי שיקול חברתי-משפחתי הדורש הארת פנים למי שחש כה בודד ודחוי עד שהוא מעדיף את חברתם ("תרבותם") של אחרים. בכל מקרה יש כאן תקווה - תקווה לשינוי, תקווה לתיקון, אולי אפילו תקווה שטעינו בשיפוט: שהאיש אינו הולך לתרפות כלל אלא למקום אחר, ורק חומרת הדין של לבנו עלולה היתה לגזור עליו הרחקה מן הקהילה.

לפי גרסתו של רש"י, כאשר חוזר היהודי מתרפות הוא כבר "נגוע" באלילות ודבק בה (אולי מלשון דבקוּת דתית ואולי מלשון הידבקוּת במחלה...), לכן ברור שימשיך ויחזור אליה שוב ומשום כך אסור לסחור עמו ואולי גם לא לנהל איתו מגע חברי כלשהו. משום מה, על היהודי לא חל הכלל שמחילה התוספתא לעיל על הגוי וחזרתו מתרפות אינה נחשבת ביטוי להנחת העבודה הזרה מאחוריו ונטישתה, אלא דווקא לדבקותו בה. מדוע?

לאמץ נקודת מבט סלחנית יותר. יהודים מתפללים בכיפור, גוטליב

אני חושבת שבבסיס גישה זו עומדים רגשי נחיתות עמוקים מפני הזר, ואפילו הוא "זר" המוגדר כחטא, כמו "עבודה זרה". במדרש בראשית רבה (פרשה פ', י"א) מפרש ר' יודן שאחי דינה נאלצו לגרור אותה בכוח, כנגד רצונה, מבית שכם. ר' הונא מסביר זאת כך: "הנבעלת לערל קשה לפרוש", כלומר - אישה שקיימה יחסי מין עם גוי, יקשה עליה לפרוש ממנו ו"להחליפו" ביהודי. באופן דומה לזה, נדמה לי שמתייחסים גם אל היהודי השב מתרפות, כאילו היו אומרים: ה"נבעל" לעבודה זרה קשה לפרוש, מי שביקר בתרפות כבר לא ירצה לשוב "אלינו", ולכן נקדים רפואה למכה ונדחה אנו אותו.

בימים שלפני יום הכיפורים אני מבקשת לאמץ לעצמי את נקודת המבט על היהודים ההולכים לתרפות: נקודת המבט שאינה שופטת לחומרה, נקודת המבט שמאפשרת - ואולי אפילו מבקשת - תשובה ותיקון. הלוואי ואצליח לשפוט את עצמי ואת האחרים שסביבי תמיד כפי שהתלמוד שופט את היהודים שהולכים לתרפות, ולא את אלה ששבים ממנה. 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי. 
לתגובות: editor@bac.org.il  

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 8