בקטלוג תערוכת "העשור השישי", שהוצגה במוזיאון ישראל לרגל שישים שנה למדינה, עמד אמיתי מנדלסון, אוצר לאמנות ישראל במוזיאון, על התופעה של אמנים העוסקים בעשור האחרון ביצירה המובילה אל עולמות אידיוסינקרטיים (ייחודיים), לעתים פנטסטיים ואף ניאו-רומנטיים. עבודות אלה מייצרות מעין התעלות רוחנית באמצעים חזותיים ובעיקר בהיבטים רטינליים (דרך הרשתית), המתמקדים בצד החזותי של האמנות מעבר לרכיבים המושגיים שהיא יכולה להעלות. כך, לדבריו, חזרו לקדמת הבמה ערכים שהותקפו בעבר על ידי אמנים ותיאורטיקנים, כגון פיגורטיביות, נראטיביות וערכי יופי ופתיינות, המבקשים ליצור חוויה חזותית טוטאלית ועושים שימוש בתיאטרליות, ברגש ובפאתוס. לדברי מנדלסון, הספקטקליות הזאת מאפיינת אמנים הפועלים במערב כמו גם אמנים מהמזרח, ואת החיבור בין המגמה העולמית לבין היצירה המקומית אפשר לראות כחלק ממגמות "הכפר הגלובלי". אם ערכי "דלות החומר", יצירות העשויות ברישול מכוון מחומרים פשוטים, תפסו מקום מרכזי בשיח המכונן של האמנות המקומית בעבר, הרי שעל פי קריאה זו, מפַנים ערכים אלה את מקומם לטובת שיח ענף סביב עבודות המציעות ספקטקל עשיר, טכניקה מוקפדת וגימור גבוה, המדגישים חוויה חזקה, גדולה וטוטאלית. היצירה של לאה גולדה הולטרמן מתחברת ללא ספק לרוח הספקטקלית הזאת.
פענוח של מציאות
הולטרמן יוצרת מופע עשיר בגימור נקי ומדויק. היא מביימת סצנות בהפקות ממוקדות, שמלוות לא פעם בתאורה דרמטית, המעניקה מראה בארוקי לעבודות. הדיוקן הוא תמה מרכזית בעבודות צילום שיוצרים אמנים צעירים בישראל, ביניהם הולטרמן. אצל אמנים רבים, צילומי הפורטרט מבטאים נרקסיזם או קיטש וקאמפ, המלווים בעיסוק במיניות ישירה, בוטה ולא פעם פרוורטית. לעומת זאת, הדיוקנאות של הצעירים הדתיים והחרדים בסדרה " "Orthodox Erosשל הולטרמן אמנם מציגים מבט ארוטי, אך ללא שימוש במנעדי שפה פורנוגרפיים. המבט שלה מזכיר מאוד את הנוכחות ההומו-ארוטית (שאינה הומוסקסואלית בהכרח) המזוקקת והעדינה בצילומיו של עדי נס. גם הממד האיקוני, שנוכח רבות בצילום העכשווי, מופיע לא פעם אצל הולטרמן - הדמויות שלה מהדהדות דמויות מקראיות ומהמיתולגיה היוונית.
לפני הופעת הצילום שימש הדיוקן - ברישום, בפיסול ובציור - כלי לציון מעמד חברתי או כלכלי של המזמין ומושא היצירה. בעבודות של הולטרמן, לעומת זאת, משמש הדיוקן רכיב במהלך סמנטי חזותי מורכב, שבאמצעותו היא מבקשת לא רק לחקור את עולמם של המצולמים, אלא גם לנקוט עמדה עקרונית במרחב. "אני עוסקת בפענוח של מציאות, בפירוק שלה ובהבנה של מצבים נפשיים גם כתוצר חברתי", אומרת הולטרמן.
הסדרה "Orthodox Eros", המוצגת כעת בתערוכת יחיד בפסטיבל אמנות בארל, צרפת, עוסקת בדימוי של היהודי החרדי דרך המתח שבין האתי לאסתטי. תרבות הגוף העולה שם מוצגת כנגזרת מחיי הרוח והאינטלקט. סדרה זו, שהוצגה לראשונה בגלריה Dada Post בברלין, זיכתה את הולטרמן בפרס הראשון בתחרות הפורטפוליו של פסטיבל הצילום הצרפתי Les Rencontres D'Arles בשנה שעברה, וכן בפרס הראשון בתחרות IPA בארה"ב השנה.
זוהי סדרת תצלומים ישירים - צילומים המתבססים על יחסי צלם-מצולם, המתקיימים במקום ובזמן נתון - ומבוימים של נערים דתיים וחרדיים בלבושים שונים ובתנוחות שונות, במרחבים או על רקעים שונים. הולטרמן מנכסת מחדש את דמות היהודי ה"גלותי", שנתפס בעבר על ידי יהודים ואנטישמים כאחד כיושב בית מדרש פסיבי, נשי (בימי הביניים רווחה הדעה שלגברים יהודים יש ווסת), מסורס ולפעמים גם הומוסקסואל. הדימוי הרך שהופיע בתרבות היהודית האשכנזית בעבר ודוכא בתרבות היהודית החדשה חוזר ומקבל מקום מרכזי בשיח העכשווי. הולטרמן מסבירה שהצילומים הללו נוצרו כפעולה מודעת של החלפת מסמן ומסומן כדי לייצר מיתוס חדש ולפקס את המבט של הצופה באלמנטים בתרבות שהועלמו בעבר מהשיח.
נשמה וגוף
הנוכחות של נערים חרדים בצילומיה של הולטרמן מחברת בין מיניות לקדושה. למעשה, בצילומיה משמש הגוף כמעין טקסט המעיד על הנשמה. השילוב הזה בין גוף, מיניות ורוח מהדהד תפיסה יהודית קאנונית, שבה קיבל הגוף, ולא הנשמה, מקום מרכזי. בתרבות ההלניסטית והנוצרית רווחה תפיסה של הגוף כבית הכלא של הנפש, אך דעת חז"ל היתה לרוב אחרת. חוקר התלמוד דניאל בויארין הגדיר זאת כך: "אצל חז"ל הוגדר היצור האנושי כגוף - שמחיה אותו, כמובן, הנשמה - ואילו אצל[...] הנוצרים מהותו של היצור האנושי היא נשמה השוכנת בתוך הגוף". יתרה מכך: לאחרונה הראה החוקר יאיר לורברבוים שהגוף הוא שנתפס אצל חז"ל כדמותו וצלמו של האלוהים, ולא הנשמה. גם חוקר הקבלה יהודה ליבס טען כי המונח "צלם אלוהים" כולל את כל הצלמים האנושיים האינדבידואליים - האל הוא התמונה הכוללת את כל התמונות האנושיות, ובלשון הזוהר: "דיוקנא דכליל כל דיוקנין" (זוהר ח"ג, רמ"א ע"ב). בהתאם, הולטרמן מפרקת, או לכל הפחות מהרהרת, במיתוס המקובל הרואה בעולם היהודי בעבר ובעולם החרדי היום תרבות מדולדלת חיים, מנותקת מגוף ומתנזרת מהעולם.
עבודת הווידיאו "The Boy" (2010), המוצגת בתערוכה של הולטרמן, היא מניפולטיבית ביסודה וניחנה במבט אירוני, מורכב וביקורתי - שאינו מלטף מחד גיסא ואינו מתחנף מאידך גיסא. האמנית מגייסת את המבט הפתייני לפיתוי של הצופה וליכולת לקשור את תולדות האמנות והזיכרון הקולקטיבי הכללי להקשר של הגבר היהודי החרדי. הולטרמן הלבישה את המצולם שלה, חסיד אמריקאי צעיר, באביזר אופנתי אצילי, המוכר מאוד מציוריו של רמברנדט (אגב, גם רמברנדט נהג להלביש את הדוגמנים שלו בבגדים מפוארים). האקססורי האריסטוקרטי המשונה הזה מחדד את דמות היהודי החרדי כגרסה של הדקדנס האירופי. על רקע זה, היגדים של המצולם יכולים להתפרש כהתנשאות יהודית סמי-אריסטוקרטית, הגובלת בגזענות - עולים שם, למשל, אבחנות בינאריות בין יהודים לגויים, היגדים ביחס ללאומיות ותפיסות המבכרות דתיות על חילוניות. האמירות החדות הללו מייצרות בלבול אצל הצופה כיוון שהן נאמרות על ידי דמות עדינה, ענוגה, שברירית ומגמגמת. "לא היתה לי כוונה להגחיך את דבריו של המצולם, הוא מעיד על עצמו ודבריו חדים", אומרת האמנית. "רציתי לעמוד על שורשיהם של תחלואים מנטאליים המשתרשים בחברה החרדית כמו בכל חברה ועלולים להוביל למצב של איבון, בו נוצרת אטימות ריגשית כלפיי האחר מתוך העדפת העצמי. נוצר כאן דיוקן עצוב וחד של קורבן חברתי תמים, המתבסס על מיתוס שקרי ומהווה מעין מראה לתחלואי החברה בכלל".
מושא תשוקה
העיסוק של הולטרמן בקוויר ובמגדר אינו חדש ביצירתה, וגם אינו מבע ייחודי לה במרחב הצילום והווידיאו-ארט המקומי. גם המבט העורג והכמה, שמיניות לא מוצנעת נוכחת בו, אינו חידוש. אלא שבשונה מדיוקנאות עצמיים של גברים בעירום או מהמבט של גברים בגברים ומהמבט החודר של גברים בנשים - וכל אלה נכחו רבות באמנות - הולטרמן האשה מביטה בגברים הצעירים שהיא מצלמת במבט ארוטי (ויש שיאמרו אף מחפצן), שנדיר למוצאו ביצירות שמושאיהן גברים ויוצרותיהן נשים. כבר בעבר הציגה האמנית בתערוכה "ז-ב-ע: זין בעין - עירום גברי באמנות ישראלית עכשווית" (גל-און מקום לאמנות, תל אביב 2009, אוצר: שגיא רפאל) תצלום של גבר השוכב כאודליסק (צורה מהעבר, השמורה לתיאורי נשים מנקודת המבט החמדנית של הגבר המערבי), שלחלציו איבר מין מלאכותי, מצחו עטור בכיסוי עיניים והוא מישיר מבט אל הצלמת.
הגוף הגברי כמושא תשוקה של נשים הודר בעבר מן האמנות. אפילו בשנות השבעים, כשהאמנות הפמיניסטית פרחה בארה"ב, לא נוצר קשר בין הדימויים של יוצרים הומואים (שעסקו בעירום ובארוטיקה גברית) ובין האמנות הפמיניסטית של נשים, שבניגוד ליוצרים ההומואים לא עסקו בדרך כלל בגוף הגברי כמושא תשוקה. הנערים בצילומיה של הולטרמן אינם משוללי זהות כלל וכלל, ועם זאת, הם מוצגים גם כאובייקטים אקזוטיים, מנקודת מבט פטישיסטית שאינה נכנעת לתקינות פוליטית מקובלת. כך, העשייה של הולטרמן מערערת על הטבואים המקובלים הן בשיח הגברי השוביניסטי והן בעולם הפמיניסטי.
כוח וניצול
חוסר התקינות הפוליטית של המבט הנוכח בעבודות מוחרף מעצם העובדה שהן אינן מסונכרנות או תואמות לעולם אתי מקובל. טענות שהועלו בידי מבקרות פמיניסטיות - הצגת האדם כאובייקט מיני, הפיכת הסובייקט למוצר או לאובייקט שאינו מבנה את עצמו ושכפול של יחסי כוח ומרות - עולות במידה רבה גם בדיון סביב היצירות של הולטרמן. בעבודות רבות של האמנית נוכח גם ממד הכולל בהכרח ומעצם טבעו יחסי כוח וניצול. מושאי הצילום של הולטרמן היו עד כה, בין השאר, אנשים קשי יום, ילדי מצוקה, מהגרי עבודה, זונות (שהולטרמן קוראת להם "גוֹלות") ונרקומנים. הביקורת שעלתה בעבר נגד צילומי דמויות ה"אאוטסיידרים") טרנסווסטיטים, גמדים ,ענקים ,זונות( של הצלמת היהודייה-אמריקאית דיאן ארבוס רלוונטית מאוד גם כאן. לטענת מבקריה של ארבוס, הצילומים שלה היו מעשה ניצול של המאותגרים וחסרי האונים שאותם צילמה.
הסופר ומבקר התרבות הבריטי ג'ון ברגר קבע בספרו המפורסם "דרכי ראייה" "Ways) (of Seeing", 1972 כי "גברים פועלים, נשים נצפות", ובכך הציג הבחנה קטגוריאלית בין מעמדם של גברים ונשים כשהם ניצבים בפני האינסטנציה האונטולוגית של האמנות. הולטרמן משדדת את המערכות הללו כליל. המבט הגברי החודר מוחלף בצילומיה במבט נשי אקטיבי ופעיל, והנערים שלה הופכים לנצפים ונפעלים. מעשה הצילום של הולטרמן, אם כן, מודע לכוחו של המבט ומהווה כלי לנקיטת עמדה בעולם. הולטרמן, כאמור, פועלת בחלל הפנוי והמטלטל שבין האתי לאסתטי. ייחודה של הסדרה " "Orthodox Eros הוא בהיותה משדדת מערכות ומאתגרת מחשבה בהקשר המוסרי והמגדרי גם יחד. מעל לכל, מבטה המהפך והייחודי ביחס לעולם החרדי מגלה קול עכשווי מודע, הבוחן את האחר במבט שאינו מתייפיף ואינו משטיח מורכבויות. כך מתממשת ומתחוורת הפנייה לאחר בצורה מורכבת, המלמדת רבות גם על חברת הרוב ומוצגת על תפארתה ומגבלותיה גם יחד.
תודה לצחי מזומן.
