אהבה מקודשת בדיו

חוג הסופרים היהודים באודסה (1916) מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי

עקובה אהבת אישה.

אך רעות איך טוותה עבות?

מה חושיה ואי שרשה?

כך שאל נתן אלתרמן על הרעות בשיר "הזר זוכר את רעיו". וזאת שאלה מתבקשת מאוד. כמה שירים ומחקרים נכתבו על אהבה (ומריבה) שבין אבות לבנים? מאות אלפים, אולי מיליונים. מי לא כתב על אהבות (ושנאות) שבין המינים? אבל כמה מעט נכתב על האהבה השלישית, האחרת, שבין חברים? לרעות אין תסביך אדיפוס. לחברות אין סקס ואין סקס אפיל. לכאורה אין בחברות אנרגיות אדירות של רגש שיש באהבות? גם על זה חשב אלתרמן, כאשר הוא כינה אותה, באותו שיר, "הצנועה בתשוקות החי". אבל אלתרמן ידע טוב כך שהצנועה הזאת איננה חתלתולה חלושה מבויתת, אלא היא זאבה טורפת:

הרעות זאבה, זאבה,

הרגיעה לא אוכל אחי.

פה הרחיבה לאין שבעה

הצנועה בתשוקות החי.

ואם כך חברות בכלל, חברות בין סופרים על אחת כמה וכמה. מעט מדי נכתב אצלנו על הממד הזה של החיים הספרותיים, ואם נכתב, לרוב עוסקים בצד החמוץ והקטנוני של הדרמה הזאת: מי פסול כשופט בתחרות ספרותית כי הוא בן אחותה החורגת של אשתו של הסופר ומי "עושה טובה לחבר" כשהוא כותב עליו בעיתון. זה, אפשר לומר, פח האשפה של החברות בין סופרים. מי שעוסק בזה מזכיר לי אותו סופר שעליו כתב ברנר שהוא אמנם הושפע מניטשה, אבל הוא ראה את אחוריו של ניטשה ולא את פניו.

כי חברות בין סופרים היא הכל מלבד "שמור לי ואשמור לך". אלתרמן, שידידיו כינו אותו "נתן החכם", ידע את זה, ולא רק כתב על זה, וקיים את זה בחייו. מחצית מיומו היתה מוקדשת לעבודת הסופר בחדרו הבודד. ומחצית אחרת מיומו, ולילו, היתה מוקדשת לבוהמה, לשיחה עם חברים, לשיטוט עם חבר בודד. קראו את ספרו הנפלא של יעקב אורלנד,"נתן היה אומר", שעוסק רובו ככולו באלתרמן של החברים.

מי שחושב ש"בוהמה" היא המותרות של היצירה הספרותית, או הרכילות שלה, לא יודע על מה הוא מדבר. סופר שיש לו סופר שהוא חבר אמת, שאפשר לשבת איתו בבית קפה, מביא אל החברות הזאת לא את השוליים של יצירתו, אלא את הליבה הפועמת שבה. אם שיר הוא דיבור מדויק של נפש, הרי שיש לו המשך עמוק, מעשיר, וגם אפל ומסתורי, בחברות של סופר עם סופר. האישיות המרוכזת בדף הכתוב זקוקה מאוד לאוויר הרענן של הדיאלוג עם נפש ספרותית אחרת מחוץ לדף הכתוב.

וכמעט תמיד, מניסיוני, לא מדברים עם חברים על מה שכותבים. מדברים על מה שכל בני האדם מדברים עם חבריהם: פרנסה, מחלות, סרטים, פוליטיקה, נסיעות, ילדים, בדיחות. אבל מי שיש לו אוזן חדה שומע את הסופר שמביא אל החברות עם סופר אחר את השאלות שהכי מטרידות אותו – אבל בעקיפין, אבל ברמז, אבל בדיבור שכאילו עוסק בשאלות אחרות. ושם, במקום המפגש הזה בין נפש כותבת אחת לנפש כותבת שנייה – שם מתקיימת סדנת הכתיבה, מחנה האימונים של הכתיבה, נקודת החיבור שבין הכתיבה לבין החיים.

ומי שחושב שחברות בין סופרים היא רק עניין מתוק, דומה למי שחושב שאהבת אישה לגבר היא רק עניין מתוק. חברות של אמת עומדת למבחן כל יום, תלויה על פי תהום כל יום, מביאה אמיתות פנימיות אל מבחן מרומז אבל קשה. וגם מלא אכזבות. מי שלא יודע עד כמה תובענית יכולה להיות חברות בין סופרים, ייזכר באחד ממאות המקרים שהוא מכיר שבה חברות גדולה התחלפה בשנאה גדולה. יצרים קטנים לא עוברים כך מקיצוניות לקיצוניות. רק יצרים גדולים חשופים לדרמה הזאת של זאבת הרעות, שהיא אוכלת, ומזינה, וגם טורפת. היזהרו בכבודה של חברות גדולה בין שני סופרים – יש בה את אחד ממיני המינרלים הנדירים ביותר שהנפש האנושית יוצרת, ולכן יש בה גם את אחד ממיני הרעלים האנושיים, אנושיים מדי, שלנו.

פרופ' ניסים קלדרון הוא מרצה במחלקה לספרות באוניברסיטת בן-גוריון ומחבר הספר "יום שני".