בטוב וברע

מספרים שנפוליאון בונפרטה עבר ליד בית כנסת פריזאי בתשעה באב, וכששמע את בכיים של היהודים ואת האנחות שבקעו מבית הכנסת, שאל את עוזריו מה להם, ליהודים. התשובה היתה שהם אבלים על חורבן בית מקדשם. נפוליאון הנבוך שאל מתי אירע הדבר וכיצד לא דיווחו לו על כך, ונענה: "לפני 1,700 שנה". תגובתו של נפוליאון, לפי הסיפור, היתה: "עם הזוכר שנים כה ארוכות את מקדשו ואבֵל על חורבנו, חזקה עליו שיזכה לראות בבניינו".

נכונותו ההיסטורית של הסיפור מוטלת בספק, אבל האנקדוטה מצביעה על החשיבות שאנו, היהודים, מקנים לזיכרון אירועי עמנו ועל גילומו של זיכרון זה בתפילה ובמנהגים, אף שלרוב אף איננו עוצרים לרגע כדי לשאול כיצד זוכרים, מה בדיוק זוכרים ומתי. בשורות הבאות אדון בשני ימים המצוינים בחודש סיוון וקשורים, כשאר מועדי ישראל, בזיכרון. ימים אלה שונים מאוד זה מזה באופיים, בהתקבלותם ובאופן התפתחותם, ומסמנים את המנעד הרחב של התייחסות טקסית, קהילתית ותרבותית שהתפתח בעם ישראל.

פוגרומים ורציחות
כ' בסיוון נקבע כיום תענית לזכר עלילת הדם נגד יהודי בלואה  (Blois) שבצרפת. בשנת 1171 נרצחו שם 32 יהודים בשל האשמת שווא, ולפיה רצחו נער נוצרי. יום זה צוין על ידי יהודי צרפת וחבל הריין בצום ובאמירת סליחות. קביעת התענית מיוחסת לרבנו תם (1171-1100). הרב, שנפטר סמוך לכך, אמר על כ' בסיוון: "גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה כי יום כיפורים הוא".

בדיעבד ציינו ביום זה גם את פרעות תתנ"ו - הטבח שביצעו הצלבנים ביהודי חבל הריין בדרכם לארץ הקודש בשנת 1095 כחלק ממסע הצלב הראשון. כמעט 500 שנה מאוחר יותר הצטרפו לזכרון הדמים של כ' בסיוון גם גזירות ת"ח ות"ט  (1648-9)שבהן פרעו הקוזקים בפיקודו של בוגדן חמליניצקי ביהודי פולין ואוקראינה ורצחו כמאה אלף גברים, נשים וטף. הפרעות נמשכו לאורך זמן, אבל בכ' בסיוון הושמדה קהילת נמירוב, ומאז הונהגה התענית גם בקהילות שלא ציינו אותה עד אז. לקינות שכבר נכתבו לתענית זו נוספו חדשות, וככל הנראה, אף תפילת הזיכרון לנפטרים "אל מלא רחמים" נוצרה בזיקה לפרעות האלה.

היסטוריה של פרעות. ליתוגרפיה בעקבות הפרעות בקישינב

תענית כ' בסיוון נהגה עד השואה - דומה שההרס והחורבן שזרעה שואת יהודי אירופה לא אפשרו ליהודים לזכור אסונות "קטנים" יותר, ואילו אל השואה עצמה היה קשה (ובמידה רבה, קשה עד היום) להתייחס במונחים ליטורגיים וטקסיים. למרות זאת, דווקא יהודי הונגריה, שמעולם לא ציינו קודם לכן את כ' בסיוון, בחרו בו בשנת תש"ו, מיד לאחר השואה, כיום זיכרון לקורבנות הנאצים בהונגריה. קביעה זו של רבני הונגריה ידעה התנגדויות רבות, שנגעו הן למועד שנקבע כתענית הן לזכות לקבוע ימי ציון וזיכרון חדשים בלוח השנה העברי, ובכל זאת הוא מצוין עד ימינו בקהילות ההונגריות.

בחירת התאריך קשורה בוודאי בכך שיום כ' בסיוון חל בעיצומם של שילוחי יהודי הונגריה למחנות ההשמדה (בשנת 1944), אבל דומה שהיה ביום הזה משהו שגרם לו לספח אליו גם ייסורים ואסונות שלא שהתרחשו בתאריך עצמו. אפשר שפעלה כאן אותה דינמיקה שהביאה לכך שתשעה באב, יום ש"הוכפלו בו צרות" (בבלי ראש השנה י"ח, ע"ב), ספח אליו את זיכרונם של פרעות, פוגרומים ורציחות שאירעו במהלך מאות שנים ובתקופות שנה שונות. ברוב תפוצות ישראל אין כ' בסיוון מצוין כיום, אם כי יש המקפידים לא לערוך בו חתונות.

הפיזור הגיאוגרפי, החיים בתפוצות והִשתנות התנאים מתקופה לתקופה ובכל תפוצה ותפוצה גרמו לכך שנוסף לחגים ולמועדים המשותפים לכל עם ישראל, נזקקו קהילות שונות לימי ציון מיוחדים לאסונות מזה ולמאורעות משמחים מזה ("פורים שני", ימי ציון נס או רווחה שנעשו ליהודי קהילות שונות). למותר לציין שבקהילות יהודי המזרח לא צוין כ' בסיוון - אופי התענית היה קהילתי ומקומי.

בלי לולב וחרוסת
התאריך המוכר יותר בחודש סיוון - וכמובן, גם המשמח יותר - הוא השישה בו, יום חג השבועות. שבועות מיוחד לעומת שני הרגלים האחרים לא רק בכך שהוא קצר מהם, אלא גם בכך שהן הממד החווייתי והן הממד הרגשי ניכרים בו פחות מאשר בשני החגים האחרים - ריחו של סוכות הוא ריח ההדס והאתרוג, מגעו מגע הלולב וקולו קול ההושענות וקול אוושת הסכך; טעמו של הפסח הוא טעם המצה המתפוררת בפה וטעם החרוסת ש"נוגבה" בחשאי לפני ליל הסדר, ותחושתו היא תחושת המפגש המשפחתי בלילה אחד עמוס משמעים ורגשות; אך שבועות הוא שונה - אין מצווה מובהקת האופיינית לו ואין טקס בו טקס מרכזי הנותן בו את טעמו.

השילוב של חשיבותו של החג מזה (חג השבועות הוא כידוע גם חג הביכורים, חג מתן תורה וחג קציר חטים) והתכנים הטקסיים והליטורגיים הנייטרליים יחסית שלו מזה הביאו לכך שהוא סיפח אליו לאורך הדורות מנהגים ממנהגים שונים, למשל, אכילת מאכלי חלב . באשכנז בימי הביניים צוין בחג השבועות טקס ההכנסה לתורה של ילדים רכים, מעין מתן תורה פרטי (גלגול מודרני של הטקס הזה הוא טקס החלאקה, הנחגג דווקא בל"ג בעומר במירון); במאה ה-19 במערב אירופה החלו לחגוג בו טקסי אשרור (קונפירמציה) יהודיים, שהחליפו בתקופה מסוימת את טקסי בר המצווה, וכיום הם נוספים אליהם; בקיבוצים נחגג החג ברוב עם והוצגו בו ביכורי השנה מן השדה, מן המפעל ומבית הילדים; בעשורים האחרונים התחבבו על הציבור תיקוני שבועות, טקס שנוצר בצפת בחוגי האר"י ובמקורו היה אירוע סגור למלומדי קבלה, אך הפך לאירועים המוניים המתקיימים בעשרות מרכזים ברחבי הארץ; ובשנים האחרונות נעשה שבועות, בעקבות סיפורה של רות, שאותו אנו קוראים בחג, לחגם של הגרים, שרבים מהם נתקלים בקשיים גדולים בבואם להצטרף לעם ישראל במדינתנו.

רות ונעמי ( ויליאם בלייק)

אבל בין אם שבועות הוא יום שבו אנחנו מתגאים בעוגת הגבינה החדשה שלנו, נודדים מהרצאה להופעה בתיקונים שבעירנו, שרים בדבקות את הפיוט "אקדמות מילין" או מתיזים מים על שכנינו (שהרי שבועות הוא גם "חג המים"), מעמדו של החג הזה בלתי מעורער ומקומו בלוח השנה ובתוכנית הלימודים מובטח. מקורותיו הם קאנוניים - כולנו היינו שם, במעמד המכונן של קבלת התורה בהר סיני (זו אמירה פשטנית מעט לאור הציווי "אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה", שמות י"ט, ט"ו, המעלה את השאלה איפה היו הנשים בעת המעמד האדיר, אבל לא בכך עסקינן כאן), באותו מעמד הפכנו לעם.

ו' בסיוון וכ' בסיוון שונים אפוא עד מאוד זה מזה, והם מייצגים שני קצוות של מנעד רחב בלוח השנה היהודי. האחד הוא תענית והשני מכריז על מתן התורה; האחד שייך לכל ישראל ומצוין בכל עדותיו, והשני נהג בקהילות מסוימות ודעך כמעט לגמרי; הראשון קדום והשני מאוחר בהרבה. ובכל זאת, משותפת להם המגמה לזכור, להזכיר, לציין את אירועי העבר ולעשותם לחלק מההווה. לטוב ולמוטב, בשמחה ובאבל, הם מכריזים שמה שאירע הוא-הוא הבסיס למה שעלינו לעשות היום, לדרך שבה נעצב את העתיד.