להיות מיעוט חופשי בארצנו

סדרת עבודות הווידיאו של דור גז, שהוצגו בתערוכה "גאורגופוליס" (מוזיאון פתח תקווה לאמנות, אוצרת: דרורית גור אריה, 2009) ומוקרנות כעת במוזיאון היהודי בניו יורק, מספרות את סיפורה המורכב של משפחה ערבית-נוצרית מלוד - סיפור על הזהות האתנית והדתית של מיעוט ערבי-נוצרי בחברה הפלסטינית המוסלמית, וסיפור על אחרוּת כאזרחים ערבים במדינת ישראל. בעבודה מתאר הסב את אירועי הגירוש ב-48', הבן מספר על התבגרותו כאזרח המודע לאחרותו, והנכדה מתייחסת לתופעות של גזענות בחברה הישראלית. מרואייניו של גז לא מטשטשים את הקונפליקטים, אלא מציגים בפני המצלמה תפיסת עולם מורכבת, שטומנת בחובה  גוונים ודקויות.

הגירוש של 48'. דור גז
רמטכ"ל ערבי

ביצירה העכשווית יש התייחסות רבה לנושא ה"אחרות" במדינה היהודית, לא פעם מצד יוצרים שאינם משתייכים לקולקטיב הרוב היהודי כאן. תמצית הדברים עלתה באחד הדימויים הזכורים ביותר מסרטו הראשון של איליה סולימן, "כרוניקה של היעלמות" (1997). בסוף הסרט יש סצינה הזויה: אביו ואמו של הבמאי (הורי הבמאי משחקים את הוריו של גיבור הסרט) נרדמים מול הטלוויזיהבדיוק כשמתנגן בערוץ 1 ההימנון הישראלי ודגל ישראל מתנופף.

הקבלה בין משיח לפליט ערבי. אסד עזי מצבים קומיים  מעין אלה עולים בעבודותיו של פהד חלבי, המיטיב להפוך את הדמוניזציה של הערבי בישראל לכוח אמנותי. חלבי הציג ב-2008 תערוכה בגלריית המדרשה בתל אביב ("יאללה, ביי", אוצר: דורון רבינא). בתערוכה הוצגה עבודת וידיאו בשם "יהודה": במטבח של מסעדה, כשברקע חג הפורים ושירים מזרחיים, מדובב חלבי אדם בשם יהודה ושואל אותו למקור שמו היהודי. בעבודה נוספת, אירונית ומשעשעת, מניח האמן הערבי תפילין, מברך בשם ובמלכות, וזאת לבקשתם של חסידי חב"ד, המשדלים עוברים ושבים לקיים את המצווה ברחובה של עיר.

עבודת הווידיאו של יוסי עטיה ואיתמר רוז, שהוצגה בתערוכה "במהירות  האור" (אוצרים: גלית אילת ואייל דהון) במסגרת אירועי "וידיאוזון 4 - הביאנלה הרביעית לווידיאו-ארט בישראל" (מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2008), מתעדת את נסיעתם של האמנים לעיירות טייבה וטירה במטרה להקים יחד עם התושבים את "מדינת ערב-היהודית". השניים ערכו שם אודישנים לרמטכ"ל ערבי, ציירו עם התושבים דגל חדש, ואף בחרו אויב חדש למדינה שבדרך.

אסד עזי, דרוזי יליד שפרעם, עשה בעבודה מפורסמת שלו שימוש אירוני בקומפוזיציה המסורתית של ביאת המשיח על החמור. יצירתו מתבססת על צילום של איכר זקן הרוכב על חמור אפור. ההקבלה האירונית בין המשיח לפליט הערבי מעוררת שאלות של זהות ושל משמעות הסמלים. המשיח הופך לפליט, לנכבש. זוהי מחאה קונקרטית, אך צנועה ומתפייסת.

כיסופים לארץ

בביאנלה הים תיכונית המוצגת כעת בחיפה (אוצר: בלו-סימיון פיינרו) מציגה ג'ומאנה מנאע, אמנית פלסטינית ילידת ניו ג'רזי הפועלת בישראל ובנורבגיה, בתוך קונטיינר המועמס על אוניות את מיצב הווידיאו "שיר המעלות" (2008). בעבודה נראים צעירים פלסטינים השרים במקהלה דיסהרמונית את המזמור "שיר המעלות" בתרגום לערבית על פי הלחן המוכר של יוסלה רוזנבלט. המזמור מייצג כיסופים לגאולה ולארץ, והוא אומץ על ידי התנועה הציונית ואפילו התחרה עם "התקווה" על הבכורה כאחד הסמלים הלאומיים המרכזיים. כיום הוא משמש מעין הימנון לאומי אלטרנטיבי בחברה הציונית-דתית. הגרסה הערבית של האמנית נוסכת במזמור ציניות ותוגה. המעלות-מדרגות הקונקרטיות מהמזמור כאילו נעלמו כאן, והצעירים המקומיים נראים כפורחים באוויר על רקע השמים וכתלושים (למעשה, הם מצולמים עומדים על מחיצת זכוכית).

"שמור בחיים", עבודת הווידיאו של נירה פרג, מצביעה על כך שחופרי הקברים בבית הקברות היהודי הגדול בירושלים, הר המנוחות, הם ברובם ערבים. תיעוד שגרתו של מוסד הקבורה מציג את הר המנוחות כמתחם נדל"ני. רשימת שמות העובדים, שמקריא אחד מהם בסוף העבודה, מזכירה רשימת קרדיטים בסוף סרט ומבהירה את זהותם ושיוכם.

צעירים ערבים שרים את "שיר המעלות". מנאע

בתערוכה "גויים" (הגלריה החדשה, איצטדיון טדי, ירושלים, 2007. אוצר: אנדרי לב) הציגו לצד אמנים יהודים-ישראלים ואמנית ערבייה ילידת הארץ גם  אמנים שהיגרו לישראל ממזרח אירופה בשנים האחרונות. לצד שאלות בדבר חברת ההגירה המתהווה כאן עלתה בתערוכה שאלת ההזדהות של עולים חדשים עם תפיסות רווחות בעולם היהודי המקומי ועם הבניות הלכתיות וחוקיות  ביחס לשאלת "מיהו יהודי".

החזיר כסמלה של  האחרות עלה בתצוגה הזאת בעבודותיהן של מריה פומינסקי, אסתר שניידר ורעיה ברוקנטל. בעבודה מעניינת ועמוסת הקשרים הציגה ברוקנטל את דמותה של "מיס פיגי" מתוכנית הטלוויזיה "החבובות". החזירה מקעקעת את סימן ההכשר האמריקאי-אורתודוקסיOU  על גופה של אשה, ואגב כך מספרת על קשייה כחזירה במדינת היהודים. ברוקנטל עוסקת בהקבלה בין משטור הבשר לאכילה בעולם היהודי לבין משטורים אחרים, כגון משטור הגזע והלאום המדומיינים ומשטור גופה של האשה בחברה המודרנית. המעשה החתרני בעבודה של ברוקנטל מתבטא בסתירה הטמונה בהטבעת תווית ההכשר על ידי מעשה קעקוע, האסור על פי ההלכה היהודית, ובאקט של הכשרת המזון על ידי חזיר, המסמל יותר מכל את הבשר הלא כשר.

מאיה ז"ק הציגה בתערוכה רישום מוקפד של חצי כרוב עם הכותרת "חצי יהודי". הכרוב, הנתפס כמוצר בסיסי במתכונים המאפיינים אוכל יהודי אשכנזי, קיבל משמעות מטפורית בהקשרים של גזע.  

הקשרים של גזע. מאיה ז"ק
מקום כאבי
הנכדה בסרטו של גז שבו פתחנו היא בעלת מראה אירופי והעברית שלה אינה מסגירה כלל את ערביותה. בסרט היא מספרת על חוויותיה כמלצרית בבית קפה ירושלמי. היא אומרת כי המנהלת שם סיפרה לה על טרוניות של לקוחות שגילו שהיא ערבייה. הרעיון שהועלה על ידי המנהלת היה לשנות את שמה בחשבון שניתן ללקוחות.

לפי חז"ל, אחד הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים הוא "שלא שינו את שמם" (במדבר רבה פרשה י"ג, אות כ', ד"ה ביום השישי). מסתבר ששימור המסורת והזהות שתובעים יהודים מעצמם לא כולל תמיד את ההבנה וההקבלה בדבר זהותו הייחודית של האחר כמיעוט בחברת הרוב. במדינה היהודית, קסנופוביה, שוביניזם תרבותי, יחס חשדני ועוין ל"אחרים" ושלילת הלגיטימציה של זהותם הפכו לבון-טון. הפרהסיה הישראלית רוויית היהדות הופכת לא פעם   למדירה ולאקסקלוסיבית (זכורה הצעתה של ח"כ לימור ליבנת כי הערבית תחדול מלהיות שפה רשמית בישראל).

בספר "הכוזרי" של ריה"ל (יהודה הלוי, ספרד, המאה ה-12), מתגאה החכם היהודי בניקיון המוסרי של היהודים לעומת אחיהם הנוצרים והמוסלמים, ומלך כוזר משיב לו: "כך היה אמנם הדבר אילו היתה ענותכם דבר אשר בחרתם בו, אבל היא אינה כי אם דבר שבהכרח, וכאשר תשיג ידכם, תהרגו אף אתם בשונאיכם". החכם היהודי מודה: "מצאת מקום כאבי, מלך הכוזרים".

Model.Data.ShopItem : 0 8