ומעל לזמן מצווה ברכה

רבי יוחנן: דאמר קרא "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב', 16). 'ויצו' - אלו הדינין, וכן הוא אומר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו" וגו' (בראשית י"ח, 19). 'ה'' - זו ברכת השם, וכן הוא אומר "וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ"ד, 16). 'אלהים' - זו עבודה זרה, וכן הוא אומר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ, 2). 'על האדם' - זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" וגו' (בראשית ט, 6). 'לאמר' - זו גילוי עריות, וכן הוא אומר "לֵאמֹר הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְהָלְכָה מֵאִתּוֹ וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר" (ירמיה ג, 1). 'מכל עץ הגן' - ולא גזל, 'אכל תאכל' ולא אבר מן החי. (בבלי סנהדרין נו ע"ב) 

הקשר:
המשנה החמישית בפרק השביעי של מסכת סנהדרין עוסקת בעונשו של מי שמגדף את אלהים. במסגרת דיונו על המשנה מצטט התלמוד ברייתא המונה את שבע המצוות בהן נצטוו בני נח – כלומר כל בני האדם, גם אלה שאינם יהודים – וביניהן גם קללת אלהים (אשר מנוסחת בברייתא בלשון סגי נהור כ"ברכת השם"): "תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי" (בבלי סנהדרין נו ע"א). דברי ר' יוחנן שיידונו כאן מביאים סימוכין מן התורה (בדרך המדרש) לכל אחת מן המצוות הנ"ל.

דיון:
הפסוקים מהם לומד ר' יוחנן את שבע המצוות המשותפות לכל בני האדם מגלים מהם ההדגשים הדתיים והחברתיים שלשיטתו אמורים לעמוד בבסיסה של כל חברה אנושית.

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" (בראשית ב', 16) –
את מצוות היסוד של המין האנושי מוצא ר' יוחנן בציווי הראשון של אלהים לאדם ("מצוות" פרו ורבו מנוסחת בפרק א' של בראשית בלשון "ויברך אותם אלהים", ולא בלשון ציווי). הנחת היסוד העומדת בבסיס הדברים היא שאדם הראשון הוא אבי האנושות כולה, ולכן הדברים עליהם הוא מצווה מחייבים את כל צאצאיו אחריו (וראו ההבדל בין הנחה זו לבין דברי ר' יצחק, שנידונו בדף הקודם).

ר' יוחנן מקביל בין כל אחת מן המילים המרכיבות את הפסוק מבראשית, לבין מילים זהות המופיעות בפסוקים אחרים במקרא, שיש בהם איסור. בדרך מדרשית זו מעגן ר' יוחנן בתורה את שבעת האיסורים לבני נח.

'ויצו' - אלו הדינין, וכן הוא אומר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו" וגו' (בראשית יח, 19) –
את הפסוק בבראשית י"ח, 19 מחבר ר' יוחנן לציווי על אדם הראשון, באמצעות דמיון הפעלים ("ויצו" - "יצוה"). מחיבור זה הוא לומד כי הפועל "ויצו" מלמד על החיוב של כל בני האדם להקמת מערכת משפטית צודקת.

הפסוק אליו מפנה ר' יוחנן נושא בחובו כמה רעיונות מעניינים: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". מעניין שר' יוחנן, כדי ללמוד על חיובם של בני נח, משתמש בפסוק המדבר על בני אברהם דווקא.

ייתכן שר' יוחנן מבקש לצמצם את הגדרת "בני נח" לצאצאי אברהם בלבד, אבל אולי יש כאן רעיון אחר, שנלמד מהקשרו של הפסוק. פסוק זה מתאר את מחשבות אלהים לפני שהוא משתף את אברהם בתוכניותיו לגבי סדום. כזכור, אברהם מתווכח עם אלהים ומתריס כנגדו שתוכניות אלה אינן עולות בקנה אחד עם רעיון משפט הצדק: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (שם, 25).

האם מבקש ר' יוחנן לומר שתכליתה של מערכת המשפט היא להנכיח צדק גם במקומות בהם אלהים נכשל בכך? בפסוק כרוכים יחד "דרך ה' ", "צדקה" ו"משפט". שילוב זה, בנוסף על העולה מהקשר הפסוק, יכול ללמד כי דרך ה' האמיתית – זו שהונחלה לכל צאצאי אדם הראשון באמצעות צלם אלהים, והם מחוייבים לשמור עליה גם אם אלהים עצמו יסטה ממנה – היא זו המונחית על-ידי השאיפה לצדק ולמשפט.

'אלהים' - זו עבודה זרה, וכן הוא אומר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ, 2) –
כדי לבסס את האיסור על עבודה זרה מחבר ר' יוחנן את המילה "אלהים" לפסוק המתייחס רק לעם ישראל, ולקוח מעשרת הדברות: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ', 2). מה מנסה ר' יוחנן ללמד בכך? אם דרך ה' היא זו המונחית על-ידי צדקה ומשפט, הרי שעבודה זרה מייצגת את ההיפך: חוסר צדק, ועיוות הדין.

 נדמה לי שהאיסור על עבודה זרה מגביל את אפשרות הפגיעה בצלם אלהים של הקהילה, כלומר, במערכות הצדק והמשפט שלה.

'על האדם' - זו שפיכות דמים, וכן הוא אומר "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" וגו' (בראשית ט', 6) –

בתוך שבעת הציוויים המתפרשים בדברי ר' יוחנן, נמצא האיסור על רצח בדיוק באמצע. לטעמי, אין זו מקריות. זה הוא המוקד של המדרש, מרכזו הרעיוני והערכי. פסוק זה נאמר לבני נח עצמם (לאחר צאתם מן התיבה, ורגע לפני שיפורטו אילנות היוחסין שלהם, שיתארו את היפרדות העולם האנושי לעמים ולמשפחות שונות): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". האיסור לשפוך דם אנושי נובע מכך שאדם – כל אדם – ברוא בצלם אלהים, ולכן מי שרוצח אדם אחר, פוגם בדמותו של אלהים שלוש פעמים: פעם אחת כשהוא פוגע בצלם אלהים שבאדם ההרוג, פעם שניה כשהוא פוגע בצלם אלהים שבו עצמו, ופעם שלישית כשהוא מעוות את הצלם של הקהילה בה הוא חי. הפסוק מתאר מעגליות מסויימת, האמורה להוות ביטוי לצדק האלהי (ואולי גם האנושי), אך מעגליות זו עצמה נגועה בפגימה חוזרת בצלם אלהים – כיוון שהאדם ההורג צריך להיהרג, הרי גם הורגו יפגע בצלם וחוזר חלילה. מכאן מובן גודל האחריות המוטל על בית הדין בענייני נפשות, וכן החשש הכבד של החכמים מביצוע עונש מוות, שלא כדין (משנה סנהדרין ד:ה).

ניתן להתווכח על תכולתה של רשימת שבע המצוות המשותפות לכל בני האדם (התלמוד אכן עושה זאת – מוציא חלק מהן ומכניס אחרות במקומן), אולם מטרתה ברורה – קביעת קווי יסוד עקרוניים לשיתוף פעולה בין כל מרכיבי המין האנושי. ברשימה (בנוסחיה השונים) ניתן לזהות מרכיבים משני תחומים עיקריים – התחום האמוני והתחום החברתי-קהילתי – אולם כולם נובעים מרעיון אחד: בריאת האדם בצלם אלהים. תובנה זו היא בסיס (לפחות לפי הבנת חז"ל) לקשרי ה"משפחה" ההכרחיים בין כל בניו (ובנותיו) של אדם. אליה מתווספת הדרישה החוזרת להסדרת החיים החברתיים, כאמצעי להתעלות מעל לאינסטינקטים החייתיים הטבועים בנו (כך למשל באיסור לאכילת איבר מן החי) וכדרך הנכונה להובלת הקהילה בדרך ה'.

יום הזיכרון לשואה מעלה בי תמיד שאלות על האפשרויות שגלומות בנו, בני האדם – התובנה שכולנו בני אדם הראשון שנברא בצלם אלהים, הכוח להתווכח עם המציאות (ועם אלהים) ולהציע משפט וצדק במקומות בהם הם חסרים, השאיפה להתגבר על האינסטינקטים החייתיים כדי להגשים את צלם אלהים שבנו. יום הזיכרון לשואה מעלה בי תמיד את שאלות על יכולתי, כבת אדם, ליישם את כל אלה.