קול דממה דקה

סיפור יציאת מצרים הוא בראש ובראשונה סיפור של ניסים ונפלאות: עשר המכות, קריעת ים סוף ושאר הניסים שנעשו לבני ישראל במצרים ובמדבר. לכן, אליהו – מחולל הניסים, בעל יכולות על-טבעיות, הנביא שעלה "בסערה השמים" ונמצא אי-שם בין שמים לארץ מאז ולתמיד – הוא האורח הכי טבעי סביב שולחן הסדר. אין מישהו מתאים יותר לסגור את ליל הסדר, ערב שבו חוגגים ניסים ונפלאות שהתרחשו בשנים עברו, מהנביא אליהו המזוהה עם ניסים.

נחישות וקנאות. אליהו הנביא

עם זאת, את התפקיד של אליהו בסוף ליל הסדר ניתן לראות לא רק בתור עוד סמל ודוגמה לשינוי על ידי הפגנת כוח וניסים גלויים, אלא דווקא בתור אנטיתזה שמסמלת שיטה אחרת של שינוי. שיטה יותר שקטה וצנועה, אבל לא פחות אפקטיבית. 

לאורך כל חייו, מצטייר אליהו כדמות קפדנית הפועלת בקנאות ובנחישות. דוגמה מובהקת לתכונה זו ניתן לראות בסיפור הגעתו של אליהו להר חורב. האלוהים שואל אותו "מה לך פה אליהו", ואליהו מגיב: "קנא קנאתי לה' אלהי צבאות, כי עזבו בריתך בני ישראל – את מזבחותיך הרסו, ואת נביאך הרגו בחרב, ואותר אני לבדי." כתגובה, האלוהים מעמיד את אליהו במקומו, ועונה: "ויאמר: צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק ומשבר סלעים לפני ה', לא ברוח ה', ואחר הרוח – רעש, לא ברעש ה', ואחר הרעש – אש, לא באש ה', ואחר האש – קול דממה דקה."  המלבי"ם, רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809-1879), טוען שבסיפור זה טמון מסר חשוב כיצד כל מחולל שינוי אמור לכלכל את דרכו כמנהיג בקרב עמו: "הראה לו: כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם. רק בקול דממה. וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו: בל יסערו סער, בל ירעישו רעש, ובל יבעירו אש, כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".

כשאני פותחת את הדלת לאליהו הנביא, מבשר הגאולה, אני חושבת על שתי הדרכים השונות לחולל שינוי, דרך אחת שמלווה ברעש ומהומה, ודרך שנייה שלא זוכה להד ציבורי אלא מאופיינת על ידי עבודה שקטה שמתרחשת מאחורי הקלעים. המחשבה הזאת אינה תיאורטית בלבד, היא נוגעת ליום-יום שלי. כמנהלת עמותת "במעגלי צדק", עמותה שפועלת למען יצירת חברה ישראלית צודקת בהשראת ערכים יהודיים, אני נמצאת במתח תמידי בין המירוץ אחר הכותרות ויצירת באזז תקשורתי לבין הרצון לחולל שינוי אמיתי ובר קיימא שמתרחש לא רק מעל דפי העיתון אלא גם מאחורי דלתיים סגורות, בשיחות סלון אינטימיות, ובחדרי הלבבות של אנשים.    

עם פתיחת הדלת לאליהו הנביא, לרגעים אחדים אני חוזרת לאותה תמימות שבילדות, התקופה שבה האמנתי בכל ליבי שניתן לתקן את העולם וליצור חברה מושלמת, בלי כאב ומחסור. בחיי היום יום אני נחשפת לעוולות, אי-צדק ועושק. במסע התמידי לתקן את העולם אני חווה הצלחות, אבל גם יודעת שהן חלקיות. בליל הסדר, אני לוקחת פסק זמן ומתחברת לרעיון התלמודי שכשם שנגאלנו בעבר בחודש ניסן, כך גם צפויה הגאולה העתידית להתרחש בניסן. אני שמה בצד את כל הספקות, ההיגיון והניסיונות הכושלים לבניית חברה למופת, ומקשיבה ל"קול דממה דקה" של אמצע הלילה, עוצמת עיניים ונושמת עמוק. הנשימה ממלאת את גופי, נשמתי, ומצבריי בכוח ובאנרגיה לשנה הבאה, למאבק החברתי הבא, לאתגר האישי הבא. 

השעיה מרצון של חוסר האמון. קולרידג'

סמואל טיילור קולרידג', משורר ופילוסוף מהדור הראשון של המשוררים הרומנטיים באנגליה, המציא את הביטוי "השעיה מרצון של חוסר האמון" ("willing suspension of disbelief"). על אף שקולרידג' התייחס לחוויית הצופה בתיאטרון או הקורא של יצירות ספרותיות, אלו המילים שעולות בראשי כל שנה לקראת פסח. ליל הסדר בכלל, ופתיחת הדלת לאליהו בפרט, מאפשרים לי להשעות מרצון את חוסר האמון בעולם, וזו הסיבה שבערב החג תמיד אתעקש לעמוד בראש התור, לפתוח את הדלת ולקבל את הנביא, מבשר העתיד הטוב יותר. 

 דיינה גינזבורג, מנכ"ל עמותת במעגלי צדק. לקראת פסח הוציאה עמותת "במעגלי צדק" תוספת חברתית-אקטואלית לליל הסדר. לפרטים: www.mtzedek.org.il


לתגובות: editor@bac.org.il