ריב הכותל

הצנחן שרץ אל הכותל המשוחרר כדי להביט בו בעיניים דומעות לא היה מעז להוריד היום את הקסדה. להיכנס ללא כיסוי ראש לרחבת הכותל בזמננו זו משימה בלתי אפשרית, שלא לומר מסוכנת. בכלל, עבור חילונים ביקור בכותל הולך והופך למבצע מעיק: צריך לכסות את הראש בכיפת קרטון מבזה או לכסות את הרגליים במעין סמרטוט דמוי חצאית, להיפרד מבני הזוג ובאופן כללי להתאים עצמך לסטנדרטים של מאה שערים. כמובן, זה לא נורא, וגם ראוי שבמקום קדוש ננהג בצורה מיוחדת, וכנראה שמילת המפתח כאן, כמו במקומות רבים אחרים, היא "מידתיות".

אלא שבשנה האחרונה נראה שהמידה הטובה הופרה בידי רב הכותל שמואל רבינוביץ: לקראת ט' באב האחרון הוא הכריז  על הקמתן של משמרות צניעות שימנעו מפגש בין נערים ונערות ברחבת הכותל, אחר כך התעקש  הרב שברחבת הכותל לא יערכו אירועים לבד מתפילות וטקסים של צה"ל (כלומר, לא ייתכנו אירועים משותפים לנשים וגברים), ובנובמבר אשתקד נשבר שיא של בהמיות פונדמנטליסטית כאשר נופרת פרנקל נעצרה על ידי המשטרה ברחבה העליונה של הכותל משום שהתפללה עטופה בטלית ואוחזת בספר תורה. המעצר הביא לגל של מחאות חריפות מטעם התנועה הרפורמית בארה"ב, שדורשת  כעת שטח משלה בכותל, בו תוכל לקיים תפילות מעורבות, ואילו הרב עצמו מודה  שאין כאן בעיה הלכתית, אלא "פגיעה בקדושת הכותל"

שומר הסף של הקדושה. רב הכותל שמואל רבינוביץ

.

קדושת הכותל, מסתבר, היא מונופול אורתודוקסי-חרדי, וכך הופך הכותל מגורם מאחד למוקד של סכסוך פנים-יהודי. אולם יש לציין שאין לתלות את התדרדרותו של האתר ברב רבינוביץ בלבד, שכן כפי הנראה הרב לא נוקט בצעדים אלה רק על דעת עצמו (אולי אפילו בניגוד לדעתו). על הרב מופעל לחץ עצום מצד גורמים חרדים לאכוף הפרדה מגדרית מוחלטת בכל מרחב הכותל: נתלו נגדו פשקווילים, צמיגי מכוניתו נוקבו, ומשרד רה"מ כבר התקין מצלמות סביב ביתו.

 אז מה יקרה אם ידם של הקיצונים החרדים תהיה על העליונה, והכותל יהפוך לבית כנסת חרדי מן המניין? ברור: שאר חלקי העם היהודי פשוט יאבדו בו עניין. הכותל יקמול, יתייבש ויהפוך לפריט ארכיון בהיסטוריה של היהדות. במקום מקום חי ומעורר השראה הוא ידמה יותר למאוזולאום: משהו שמציין יותר את העבר מאשר את העתיד, יעיל בשביל טקסים ממלכתיים ולא נעים עבור בני אדם.

"מוקד של עבודת אלילים"
אולי תשאלו, מה רע בזה? ישעיהו ליבוביץ, למשל, ודאי לא היה חושב שזה רע. לדידו הכותל אחרי שחרורו הפך למוקד של עבודת אלילים, והוא כזכור הציע  אז להפוך את הרחבה שלו ל"דיסקוטק השכינה". גם המתנגדים להפיכתו של הר הבית למוקד ערגה עבור לאומנים חובשי כיפה ישמחו ודאי על גוויעתו של האתר בתודעה הלאומית. אבל מהרבה בחינות אובדן הכותל יהיה בכייה לדורות.

כל מי שהיהדות – לא רק כתרבות, אלא גם כדת – חשובה לו, צריך לקוות שהכותל יישאר מרכז פולחני לכל עם ישראל, וממגוון סיבות. ראשית, חלק חשוב מהרוח החיה כמעט בכל דת הוא מסע העלייה לרגל. אנשים דתיים, מסתבר, אוהבים לבטא את אהבתם לאל דרך הרגליים. הנסיעה למקום מסוים כדי להיפגש עם הקודש מהווה תרגולת רוחנית עתיקה שהאפקטיביות שלה ברורה (ולמי שהיא לא ברורה לו, שיקפוץ לאומן בראש השנה). חבל לאבד את הכותל כמרכז עלייה לרגל.

שנית, דתות חיות זקוקות למרכזים פולחניים שנמצאים לא רק בזמן, אלא גם במרחב. בגלות היה המרכז הזה מושא לגעגועים משותפים, ואילו כעת הוא כאמור מוקד משותף לעלייה לרגל ולתפילה. אם הוא פשוט ישכח תאבד היהדות גורם מרכזי מאחד ותתפזר בין בתי הכנסיות, איש איש והזרם שלו, איש איש לאוהליו. תהליך הפרגמנטציה של החברה הישראלית, ושל הדת היהודית, יקבל דחיפה נוספת.

ושלישית (ואת זה לא הבין ליבוביץ): דתות חיות גם זקוקות למעט עבודת אלילים בריאה. נכון, התפילה בכותל, כמו הנסיעות לאומן, מבוססות על ההנחה שאלוהים נמצא יותר במקום אחד מאשר באחר, בדיוק כמו שמניחים עובדי פסילים בקשר לצלמי אליליהם. ובעוד ההנחה הזאת אולי לא מתיישבת עם מונותאיזם "טהור" (קרי, ניאו-קאנטיאני), ברמה העובדתית היא פשוט נכונה: אנשים מרגישים קירבה אל הקודש במקומות מסויימים (כמו גם בזמנים מסויימים, על ידי פעולות מסוימות וכו'), ובמקומות אחרים פחות. כדי להתקרב אל המציאות האלוהית יש פעמים רבות צורך בסולם, והכותל מאפשר כיום לאנשים עם משיכה לכך, חילונים ושומרי מצוות כאחד, סולם שכזה. הפגיעה במעמדו של הכותל כפתוח לכל תהיה גם פגיעה בזכותם ויכולתם של יהודים רבים לעבוד את אלוהיהם.