דיוקן האמן כאיש דתי

אמנות של דתיים היא קצת כמו כדורסל נשים: ה- WNBA לא מעניין כמו ה-NBA. השחקניות לא באמת מגיעות לביצועים הגבריים. שום דבר שוביניסטי, פשוט עניין של אנטומיה. אבל בהתחשב במה שהפיזיולוגיה הנשית מאפשרת - וזה עדיין הרבה מעבר למה שאני מסוגל - זה די מלהיב. הכל יחסי.

כך, פחות או יותר, אני חש כלפי הסדרה "סרוגים": בהשוואה לסדרות המופקות בידי כולי עלמא ניתן לומר שבתכלס לא קורה שם יותר מדי. אל המגזר הדתי הכל מגיע באיחור לא אופנתי - עונה שלמה של לבטים בעניין איבוד בתולים היתה באופנה בשנות השבעים; איזו סדרה העוסקת בחילונים היתה דנה כיום בנושאים כאלה? אבל במגזר הסרוג זה שוס רציני מאוד. אם לפני שבע-שמונה שנים היית יכול לשמוע "הוא המיסטר ביג שלי", היום תשמע: "הוא בדיוק הנתי שלי".

למרות הבאז, יש פה ערך חיובי. מתןך "סרוגים"

מדהים להיווכח עד כמה המגזר הרלוונטי לוקח ברצינות את התסריט. אין ספק כי הציבור הסרוג נרעש מאוד לנוכח הסדרה (החביבה, יש לציין) - אין יום שבו לא עולה כתבה בנושא מטעם רב זה או אחר, שדכנית מדופלמת או פסיכולוג המתמחה בענייני הרווקייה הסרוגה. ימי עיון, פאנלים, כנסים, סימפוזיונים, כתבות בעלוני השבת, באתרי היהדות ובתוכניות Follow-up סטייל "המסרגה" - נדמה שהסדרה ירתה את יריית הפתיחה ללוחמת חפירות מוח עקובה מדם, שכמותה לא נראתה מאז הקרב על הסום. הצופים המגזריים אף מנסים לבחון אם "אנחנו באמת כאלה" ולמצוא טעויות בתסריט משל היו בוגר פלס"ר גולני הצופה ב"רמבו" ומנתח את האופן השגוי שבו הוא משגר את ה-RPG. ככלל, מיעוטים מתרגשים מאוד כאשר מגלים בהם עניין. כשהם רואים את עצמם על המסך הם מרגישים שמכירים בהם במיינסטרים, ואולי זה מקור לתסיסה הסרוגה. אלא שנדמה כי הצופים האחרים מגלים התעניינות מסיבה שונה לגמרי: מציצנות שמה.

המאפיין הבולט ביותר של הסדרה הוא ההכרה בעובדה כי אמנים דתיים אינם הולכים עד הסוף. ייתכן שהם חוששים מהריכולים בבית הכנסת או בכנס בוגרות האולפנא. ההעזה שלהן יחסית בלבד - יחסית למגזר, כמובן. הדבר אינו מאפיין רק את "סרוגים". אמנים דתיים אינם מעזים, ולא רק אלה שנולדו דתיים. אפילו יוצרים ש"בחוץ" נחשבו נועזים נתקפים בחלושעס רציני כשהם מניחים כיפה או שביס על ראשם. קשה לי, למשל, לראות את אביתר בנאי משחזר את "כמה שהיא בכתה כשהנהג את החולצה קרע לה" (למרות ש"שמתי לי פודרה" יכול להפוך בקלות להמנון מגזרי), אתי אנקרי כבר לא תסנן "לך תתרגל איתה" ואריאל זילבר כנראה לא יכתוב טקסטים בנוסח: "לדני יש סימפטיה לנשים מבוגרות, משיכה מינית, וגו'". מעניין כיצד מיכאלאנג'לו היה מפסל את דוד לו היה חוזר בתשובה.

נכון, ההתרחשויות ב"סרוגים" מעט שמרניות, ואם יש בהן ניצוצות של העזה, הרי שמוציאים אותם לפועל שכירי חרב בדמות שחקנים חילונים, ובכל זאת "סרוגים" שבתה את לבי. למרות הכל, התסריט אינו בנאלי לגמרי (כמו זה של "מעורב ירושלמי", הצפוי כמו ההפסד השנתי באירוויזיון). אף שמדובר בסדרת בנות ירושלמית, בכל זאת יש בה קסם רב. דווקא אי ההליכה עד הסוף מתגלה במקרה הנדון כיתרון מסוים, במיוחד על רקע הניסיונות הבוטים לתפוס את תשומת לב הצופה באלימות נוסח "הבורר" או בסדרות איוולת כ"נשות הטייסים" .

אני סבור שיש בסדרה ערך חיובי ליצירה הישראלית למרות הבאז המוגזם ולמרות נקודות מסוימות של חוסר אמינות, ביניהן העובדה שמאז העונה הקודמת ניכרת השמנה רצינית בגזרה של נתי, אף על פי שטרם התחתן. גם הדתל"ש ממדרשיית נעם, מחזור מ"ו בעברו, שהופיע בפרק הראשון, לא אמין לחלוטין - כמדרשיסט בדימוס (מחזור מ"ג), לא אני ולא מי מחברי זוכרים בחור כזה.

לתגובות: editor@bac.org.il